*פרולוג; הפחד הכי גדול שלי בחיים הוא חוסר אונים. הידיעה שאני נמצאת בסיטואציה מסויימת ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לצאת ממנה. מכאן נובע גם הפחד שלי מקשירות והדרך שהתחלתי והפסקתי בהקשר הזה.
ינואר 2017,צ'ילה,יום חמישי.
כחלק מהחוויות ופעילויות האקסטרים שאני אוהבת בטירוף,יצאנו כמה חברים בבוקר לנהר כדי לעשות Body rafting. שבניגוד לראפטינג רגיל בו יושבים בסירה עם משוטים,כאן אתה נמצא כולך בתוך המים,בנהר הקפוא,שעון על סטייל מיני גלשן/מצוף,וצריך לנווט את עצמך בתוך הנהר,בין הסלעים,במפלים,וכל זה בראפיד 3 (מתוך 5 בדרגת הסיכון של ראפטינג).
ההתלהבות התחילה מיד כשהגעתי לשם,דעכה קלות כשהבנתי כמה קפואים המים ועלתה שוב ברגע שיצאנו לדרך. יש משהו בהימצאות בתוך מים שפשוט מרגיע אותי.
יצאנו לדרך,2 מדריכים נמצאים איתנו,מוביל ומאסף וחבורה של ישראלים מתלהבים שעפים על החיים שלהם. ההתחלה יחסית קשה,פתאום יש הבנה שהחרא הזה קשה וכואב פיזית. כל שרירי הידיים עובדים כדי לתפוס את המצוף הכי חזק שיש בלי ליפול,וכל שריר אחר בגוף עובד כדי לייצב את עצמך מעל המים ולחתור עם הרגליים הכי חזק שיש.
ההתקלות הראשונה שלי עם הסלע הייתה פתאומית. בלי לשים לב מצאתי את עצמי מתחת למים,תקועה בין 2 סלעים ומנסה למשוך את עצמי כלפי מעלה. אחרי משהו שנראה כמו נצח,בפועל היה בערך 50 שניות,המדריך המאסף קלט את זה ומשך אותי למעלה. פה נגמר הסיפור שלי.
15 דקות שלמות בהם הגוף נכנס לטראומה,המוח הפסיק לחשוב ואני מוצאת את עצמי טובעת שוב ושוב,נחבטת בכל סלע אפשרי בנהר,לא מצליחה להוציא את עצמי מתוך המים ובטח שלא לנשום. חוסר האונים הזה שהרגשתי כל שנייה מתחת למים,המחשבה שככה אני הולכת למות,הזכרונות שבשנייה רצים לך בראש וזה שלא נפרדתי מאף אחד הכניסו אותי עוד יותר ללחץ.
כששמעתי את המדריך צועק שוב ושוב שאני חייבת להתרומם ולחתור,באיזשהו שלב זה חילחל והבנתי שאין מצב שככה אני מסיימת את החיים שלי.
הצלחתי להתעשת,להחזיק את עצמי מעל למים,ולהגיע 20 דקות אחרי שאר הקבוצה לגדת הנהר.
*בימים לאחר מכן היה אפשר לשחק עלי "חבר את הנקודות" מכל שטפי הדם שהיו לי.