הגוף שלך לא מעניין אותי. עדיין. מפתיע, נכון? עד היום היית רגילה להגיע כפי שאת, עם העטיפה הכה - יפה שלך, ולקבל כל מה שאת רוצה. אותי, זה באמת לא מעניין כרגע.
תבואי אליי כפי שאת. עם כל הגאווה שלך, הראש הזקוף, הדעות המוצקות והאמונה שאת יודעת הכי טוב. תבואי עם שכבות ההגנה שטבעו בך שנים של חיים. עם איפור מוקפד, לבוש הדוק והרבה רוטינות מוכנות מראש. את גם חכמה וגם יפה, ורגילה שאף אחד לא מצליח לראות מה שמתחולל לך באמת בפנים. את מבינה שזה מה שבאמת מעניין אותי?
תבואי כך ותעמדי מולי, קטנטונת. אני רוצה לראות את הסדקים המתחילים להתהוות לך בעיניים. אני רוצה לנשום את הרצון שלך שמפעפע על פני השטח, את הכמיהה, את הערגה והכיסופים. אליי, ולמה שאני גורם לך. אני רוצה לחוש את הנזקקות שלך בקצה הלשון שלי שאני טועם אותך, לראות איך כל אלה משתלטים אט אט על כל אותם מלבושי סרק שעטית על עצמך. אני רוצה לאחוז בידיים שלי את הרגע הספציפי הזה בו את מבינה שזה שונה. אחר. הרגע בו את מבינה שהשליטה כבר לא אצלך. תמיד את בחרת בדיוק כמה לשחרר ומה לשמור עדיין אצלך. אבל זה לא המצב יותר. את כבר לא בוחרת. את צריכה. זקוקה.
אני יודע בדיוק מה את צריכה, קטנטונת. אבל אני רוצה שאת תביני את זה בעצמך. אני רואה את הדמעות השקטות המופיעות בקצוות העיניים היפות שלך, דמעות של צורך, של תחינה אילמת. אני יודע שאת מפחדת עכשיו קטנטונת אבל הס, אל פחד. אני פה. שומר עליך. זה הזמן שלך לשבת על הרצפה, בין הרגליים שלי קטנטונת, ולהתפלש תוך שאת מוציאה החוצה את כל מה שמתחולל בך. אל תהססי. תבקשי. קדימה, תבקשי. תבכי את הצורך שלך החוצה. אל תעצרי בדרך. תסחטי החוצה את המחשבות שלך עד הסוף.
את יודעת כמה את יפה ברגע הזה, קטנטונת? ערומה, נוטפת מכל חור, עם איפור מרוח ו(גם)אף זולג. את אמיתית. כנה. וכל כך יפה. ככה בדיוק אני רוצה אותך, צריך אותך. כן, גם אני צריך. בואי עכשיו אליי. בשקט. אל תוציאי מילה. לא צריך שתדברי. אאסוף אותך לתוכי, ואתן לך את השקט שאת כל כך צריכה. שקט של נפש ושל גוף.
עכשיו, גם הגוף שלך מעניין אותי.