תפזורת מילים

מרוצת החיים היא שביל שלפעמים מפגיש בין נשמות, והן פוסעות זו לצד זו ונהנות ממנעמי הדרך, והיא מספרת להן סיפור, עד שהדרך מתפצלת וכל אחת מהנשמות ממשיכה במסע הפרטי שלה אל עבר סיפורה האישי. פסענו יחד כברת דרך במשך תקופה ארוכה וחווינו יחד רגעים של אמת, המצטרפים יחד לסיפור דרך יפהפה. היית שלי. נתת לי את הנפש שלך, ואת הגוף שלך; את הכאב שלך והאושר שלך, וקיבלת ממני את כל כולי. היה לנו טוב. אבל נסיבות החיים מביאות אותנו כרגע להמשיך ולהלך בדרכים שונות. טביעת האצבע שלך תישאר חתומה בארכיון הזכרונות שלי, וחותמי יישאר טבוע בך, ובמובן הזה - זכינו. צאי בהצלחה לדרך החדשה לה את נדרשת קטנה שלי, ודעי כי חברותי תמיד נתונה לך. ובאשר לי; אני הלך ותיק בשבילים הללו ואני נושם כרגע אוויר של דרך מלוא הריאות, יודע כי מעבר לפינה הזו, או מעבר לפינה הבאה, או מעבר לזו שאחריה, נחבאת עבורי הרפתקה נפלאה.

כשישבתי בשעה האחרונה לפני שאספו אותי לשדה התעופה בבית הקפה המועדף עליי, עם עוגת הגבינה הכי טעימה בעולם וקפה מעולה, היא קפצה אליי במפתיע לומר לי שלום אחרון בניו יורק ולתת לי חיבוק ונשיקה שילוו אותי כל הדרך הביתה. היא חזרה לארץ כמה ימים אחריי. חצי בצחוק, שאלתי אותה לאן נטוס בפעם הבאה והיא לא היססה וענתה: ״לאן שתבחר, אדוני, רק לא בחודשיים הקרובים כי גם ככה יהרגו אותי בעבודה״.

והנה, חצי שנה לאחר מכן מצאנו את עצמנו יושבים זו לצד זה על מטוס בדרך לארץ אירופאית קרירה, הפעם - לא למטרות עבודה שמשתלבות עם ״להיות שם יחד״, אלא לחופשה זוגית מתוכננת ומלאה בהרפתקאות. אני מכיר את העיר לא רע, היא - פחות, ובהתאם תכננתי ביקור במקומות שאני אוהב כשאני מורה לה איזה בגדים להביא לכל ערב, בדגש כי בחלקים גדולים מהזמן אני מניח שהם לא בהכרח יהיו עליה.

יש משהו שונה בלטוס יחד כך, באופן ייעודי כדי פשוט להיות בצוותא. זה אינטימי. זה ריגשי. זה מיני. זה לקחת אותה לעצמי 24/7 במשך שלושה ימים מלאים. וזה היה נפלא. אני חושב שהשארנו את חותמנו בתאי השירותים הנרחבים של מספר מסעדות יוקרה (חוץ מבאחת בה היתה שומרת בכניסה למתחם השירותים כנראה על מנת למנוע בדיוק מה שרצינו לעשות…), השארנו את חותמנו על אורחי החדרים הסמוכים במלון (אני חייב לזכור להביא גאג בפעם הבאה, אני לא באמת יודע אם צרחות הכאב היו חזקות יותר מקריאות העונג אבל התמהיל שלהן היה מדויק), טיילנו (במידה), שתינו (הרבה), דיברנו (המון), שילבנו תכנון וספונטניות (איזה נחמד היה להיכנס לבר ההוא עם הזמרת המעולה, נכון?), ונתנו דרור להיררכיה היפה בינינו (טוב, גם עשינו המון סקס… בדרך שלנו… פלא שהיא הצליחה לשבת בדרך חזרה במטוס ובשבוע הקרוב כנראה שחולצה קצרה היא לא תוכל ממש ללבוש…).

היה לי נפלא במחיצתך, קטנה שלי. נתת לי את עצמך מבפנים ומבחוץ, והבועה שיצרנו לעצמנו תהדהד בי עוד זמן רב. הנה האביב בפתח. עוד מעט יתחמם. בפעם הבאה נבלה לנו זמן על אי קטן וקסום בחוף ים קדמוני. אני יודע בדיוק איפה. ואני בטוח שתלכי אחריי הרחק, גם לשם, בשקט ובעוצמה הפנימית שלך, בעיניים עצומות אך פקוחות לרווחה.

(חזרנו בזמן. ובינתיים, מילואים. תהפוכות מוחלטות. לפחות לזמן מה.)

התאוריה שלי אומרת, שהסיבה כי אנשים ותיקים נמצאים פה - פחות, היא שטוב להם, או שהם ממש עסוקים, או שהם פשוט צריכים נשימה של שקט לפני שהם צוללים חזרה למערבולת הזו. 

אני פה פחות בתקופה האחרונה. גם כי טוב לי ויש לי מה שאני צריך, וגם כי אני כל כך עסוק עד שאין לי זמן להיכנס לפה יותר מידי. 

אבל כך או אחרת, שנה טובה וברכות לכל מי שמכיר אותי, ולכל מי שהיה רוצה להכיר אותי, ולכל מי שאני הייתי רוצה להכיר, ובמיוחד לילדה קטנה ומיוחדת אחת, שהיא יפה וחכמה וטיזרית במידה הנכונה, שגורמת לראש שלי, ולזין שלי, ולחלקים שביניהם לשביעות רצון ולקורת רוח. 

תהיו טובים. או רעים. העיקר, שתהיו עצמכם. 

קו רציף, אינו אלא רצף של מקטעים.

הכתיבה שלה בלטה. כך שהמקטע הראשון החל בהודעה סקרנית, ונמשך במקטע שכלל רצף של התכתבות, ופגישה, ומשם עוד מקטעים ממקטעים שונים, עד שבאחת מהפעמים כשהיא התנשפה תחתיי מסומנת בהמטומות יפות שהענקתי לה במתנה, היא סיפרה לי שהיא עומדת לטוס בעניינים כלשהם לארה״ב ואמורה להיות מספר ימים בניו יורק. היא ידעה, שאני נמצא שם לעיתים קרובות מאד, והביטה בי בעיניים חצי מתגרות, חצי מזמינות. כשהודעתי לה שאת הנסיעה הבאה שלי תיאמתי כך שנהיה בניו יורק באותו מועד, חשתי את ההתרגשות והציפייה שלה. ולמען האמת, גם אני ציפיתי לכך.

והנה כך החל מקטע נוסף בקו שלנו, והסתיים לו, והיה נהדר כי לפעמים מקטע מוביל למשנהו ומי בכלל חשב שדבר כזה יתאפשר, ואם יתאפשר שיהיה מדויק ונעים, ועכשיו ניו יורק ״שלי״ הפכה להיות גם קצת של ״שנינו״.

אחרי ערב נפלא באחד מהמקומות האהובים עליי. ועכשיו גם עליה. וכן, השירותים שם ממש מרווחים (:

גם שולטים מתרגשים.

ואפילו לא מעט.

זה לא תמיד מוחצן, זה לא תמיד מובע באופן בולט מאד, אבל זה תמיד קיים כי המילה ״ריגוש״ והמילה ״רגש״ הן קרובות משפחה, ומצטרפות לסעודה יחד. והסעודה בלי ששתי אלה נוכחות בה, תפלה וחסרה ובוודאי שאינה משביעה.

מחכה לסעודה המרהיבה הערב. בתיאבון (:

את רכונה על המיטה, גב זקוף וישבן זקור. לא זזה. את מתנשפת, מתה מפחד. אני מרגיש את חוסר הנוחות שלך. את שונאת כאב. שונאת. זה לא מחרמן אותך ואת מפחדת מזה פחד מוות. אני יכול להריח את הפחד הזה ואת חוסר הנוחות זולגים ממך. אני יכול לקרוא את המחשבות שלך. את שואלת את עצמך מה לעזאזל את עושה פה, רכונה על המיטה ומחכה לקיין הארור הזה שיחתוך בבשר שלך? אבל את לא זזה, רק מתנשמת בכבדות ומקשיחה את השרירים שלך כשאת יודעת מה עומד לבוא.

אני מלטף את העור שלך, מתעכב על המקומות שהולכים להיות עוד מעט אדומים, כואבים, שורפים חזק, מסומנים לאורך ולרוחב, והזין שלי עומד לא בגלל שאני אוהב להכאיב לך, אלא בגלל שאני רואה את המאבק הפנימי הזה שמתחולל בך ואת הפחד האיום בו את נמצאת, את הדמעות זולגות בלי קול לפני שהכאב בכלל הגיע, ומנגד רואה שאת מקריבה את הבשר שלך - עבורי. בשבילי. אני שותה לרוויה את ההתמסרות הזו שלך, היא נכנסת אליי עמוק לוורידים ומפעמת בי, קצת כמו ערפד ששותה דם.

הקיין יורד בהצלפה מהירה, ומשאיר שובל אדום על התחת שלך. את צועקת בכאב. 4 הצלפות חזקות ומהירות באות מיד לאחר מכן, ואת מייללת ומקללת בקול רם, אבל לא זזה. אני מלטף אותך ולוחש לך באוזן כמה את נפלאה וכמה אני גאה בך. ההצלפות הבאות ממשיכות לבוא ומעטרות לראווה את הישבן ואת הירכיים שלך, ואת מייללת חרישית, מזיעה מפחד ומכאב ומתאמצת כל כך לא לזוז. ומטפטפת. הכוס שלך זולג, כמו ברז מטפטף, את לא שולטת על זה. את לא שולטת על כלום כרגע אבל שולטת על עצמך כל כך יפה, נאחזת בסדינים בכל הכוח ולא זזה.

אני ניגש אליך ככה, ומכניס אצבע, ושתיים, לכוס הפעור שלך, את נאנקת בהפתעה והאנחות שלך מתחלפות ומתמלאות תשוקה. אני נצמד אליך, חודר לתוכך ומתחיל לזוז, חזק, עמוק, כשסימני ההתמסרות שלך פרושים על הישבן והירכיים שלך לפניי, וזה מושלם. פשוט, מושלם.

אני אוהב את הרגע בו אין צורך יותר בהסברים.

הרגע בו אני רואה בעיניים שלך, שאת לא צריכה להסביר יותר לעצמך למה את רוצה, משתוקקת, נאחזת בגלים הגואים בך; למה את נמצאת על הברכיים עם הפה פתוח לרווחה ומשתדלת, ממש, בכל הכוח, להכניס עוד סנטימטר פנימה אפילו שאת נחנקת ומריירת ולא נושמת וכואבת; למה את קוברת את הראש כל כך יפה בכרית עם התחת בולט כשאני מסמן אותו בידיים שלי; ולמה המקום הכי בטוח בעולם עבורך הוא בחיבוק שלי כשאת רטובה מזיעה, דמעות וזרע, פרועה ומתנשפת, מטונפת אבל גם כל כך נקייה.

יש רגע בו זה פשוט קורה. בו זה נכון. טבעי. פלא בריאה. אקסיומה. כך - וזהו. בלי סיבה, בלי תירוץ ובלי הצדקה.

שם, בנקודה הכל כך מדויקת הזו, את פשוט שלי.

״אתה אוהב אותי״? היא שאלה, כשהיא מכורבלת בחיבוק שלי בעודנו שוכבים במיטה.

בשעתיים שקדמו לשאלה הזו, היא היתה מלאה בי, וכאבה אותי, וביקשה שאפסיק ובאותה נשימה התחננה שאמשיך, והתמלאה בסימנים של הידיים שלי בכל פיסת עור חשופה, וברוק ובזיעה ובזרע, ובמיצים של עצמה ובמיצים שלי, תוך כדי נשימות מהירות ואנחות קטנות ואנחות גדולות, וצעקות של הנאה ותשוקה ושל כאב, וגם קצת מלמול באנגלית וגם קצת מלמול בעברית ואפילו קללה או שתיים בערבית, ואני ניגנתי עליה מתענג מהסימפוניה שהיא, ומכך שהיא נותנת לי את כל כולה, ומנסה גם קצת מעבר, כמו צייר שמערבב צבעים על קנבס ומורח אותם על בד בבלגן אחד גדול שיש בו גם סדר מופתי.

חשבתי על השאלה שלה. לא היה לי ספק שיש לי כלפיה רגש עז. אני לא יודע לייצר אינטימיות כזו, בלי רגש. אני לא לוקח, תובע, דוחק ובועל נפש וגם גוף, ומוציא החוצה את כל הצורך הזה והנזקקות שקיימת עמוק בפנים, בלי להרגיש. אני צריך את הקילוף הזה כלפיי, לא פחות ממנה. ואצלי זה בא ממקום של קרבה, הערכה ורגש, אחרת אין לי עניין בתהליך. האם זו אהבה? האם אהבה היא מכלול רחב יותר או שהיא גם זווית צרה מסוימת אך עוצמתית מספיק? האם הבלגן היפה הזה שהיא מספיק כדי לקרוא למה שאני חש כלפיה, אהבה?

המחשבות הללו ארכו שבריר של רגע, ובסיומן צחקתי. חיבקתי אותה חזק אליי ונישקתי את הפה שלה עמוק, חזק, כשהיד שלי תופסת את הפנים שלה בעוצמה ואני מסתכל לה בעיניים ואומר - תראי מה עשית, ילדה. שוב הזין שלי עומד. יד למטה. עכשיו. תרגישי. ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה??

היא חייכה וראיתי את הזגוגיות יורדות לה עמוק בעיניים, בעודה יורדת לכיוון המפשעה שלי וממלמלת בקשת רשות חרישית. עכשיו זה הזמן להשתמש בפה היפה שלך לדברים אחרים, ילדה, חשבתי לעצמי. ולא לשאלות. יותר מאוחר כשאני כבר לא אהיה שם היא תיזכר שלא עניתי לה, ותהיה קצת מתוסכלת וקצת תיעלב וקצת תתבייש וגם קצת תכעס, אבל זה יגרום לה לרטיבות בתחתונים ולוואקום ברחם, בדיוק איפה שהזין שלי הלם לפני כמה דקות. ובעיקר לחוסר. ואותו, אני אדאג למלא, כשהוא ישוב ויפעם גם אצלי.

יש משהו מסקרן ומושך, ובאותה עת גם חסר תוחלת, באדם שנלחם באופל שלו.

זה לא היה לפני המון שנים וגם לא בארץ רחוקה. והיא היתה יפה, אבל מעבר לאסתטיקה של הפנים ושל הגוף שלה, היתה לה דינמיקה יפה של נפש. היא היתה צוחקת מיוחד, והיו לה כל מיני ניואנסים של קול, ושל התבטאות, ושל טעם וריח ומגע, והיא היתה חכמה וידעה לתת לי להרגיש כלפיה וגם כלפי עצמי.

והיה בה גם אופל.

האופל שלה רצה שיעשו בה שפטים, שישפילו אותה, יתעללו בה, יתייחסו אליה כאל זונה, כלבה, חור, ללא שמץ של רגש, באדישות, ינצלו עד תום כל חלק בה בלי לראות אותה או לחוש אותה כלל. האופל שלה ראה בה כגוש בשר שצריך להיות מנוצל עד תום, כשהיא נדונה לאהוב את זה. לרצות את זה. להתגרות מזה. והאופל הזה היה חזק ולפרקים השתלט על חלק מהנשמה שלה. אבל מנגד היא לא רצתה אותו. היא היתה כבולה בו, אך התכחשה לו ונלחמה בו. היא חלמה אותו וביטאה אותו, אבל לא היתה מוכנה לחיות ולקיים אותו. הוא התגורר לה במחוזות הנפש ובקצה המחשבה, אבל היא נמלטה מהקיום שלו בכל מאודה ולא היתה מוכנה בשום אופן לממש אותו בפועל.

וזה סיקרן אותי. ומשך אותי. כי אני אספן של חוויות מיוחדות ושל עיוותים של טבע. והיא היתה עיוות של טבע מיוחד ומקסים.

ואכן, לפרק זמן מסוים היינו יחד ופסענו על שביל שכולו עונג וריגוש, ועיוות אחד גדול, אולם מהרגע שבו אותו ״ביחד״ החל, שמעתי לנגד אוזניי, מהדהד, גם את אותו מטרונום של סוף המזכיר, כי בעוד זמן כזה או אחר יגיע מועד בו האופל יגאה בתוכה בשצף והיא תברח ממנו, וממני וגם קצת מעצמה. ואנחנו פסענו יחד, והמטרונום של הסוף תקתק, עד שלפתע - נעצר.

את אמורה לטוס לחודש לארץ רחוקה. את נרגשת מעצם הנסיעה. היא חשובה לך. גם מבחינת התקדמות אישית וקריירה, וגם מבחינת החופש שטמון בה. את הרי הוללת לפרקים. את אוהבת לצאת, לרקוד עד אור הבוקר, להזדיין עם גברים (ברבים), נשים (ברבות), ובכלל את אוהבת את החופש שלך.

אבל את גם אוהבת להיות שלי. מוגבלת, שייכת, בין ארבע קירות הנפש שאני בונה לך, ואת יודעת כמה אני קפדן ואת מכירה את החוקים שלי, ויודעת שאת תמיד יכולה לבחור ללכת, אבל המשמעות של להישאר היא שאף אחד אחר לא ייגע בך, ושתצטרכי לשאול ולבקש רשות ביחס לכל דבר שאינו נמנה על השגרה שלך. והמחשבה הזו גם מפחידה אותך אבל גם גורמת לתחתונים שלך להיות ממש ממש רטובים.

וכשאני שולח לך בנונשלנטיות תמונה של חגורת צניעות עם מנעול שנשלט באמצעות אפליקציה ושואל אותך אם את מעדיפה ורוד או שחור סטנדרטי, אני מרגיש מבעד להודעות את הנשימות שלך, והלחץ, וההיסטריה שאת נכנסת אליה, וזה משעשע ומחרמן בטירוף, ואז את כותבת איזה משפט שהוא גם מתמרד, גם מתחנן וגם מתמסר, ואני ממשיך לשחק איתך במחשבה שאת יוצאת לארץ רחוקה נעולה ככה, עד שבשלב מסוים אני קצת מרחם עליך ומודיע לך שאת כמובן צריכה לבקש רשות ולדווח אבל השימוש בחגורת הצניעות יחל רק כשתשובי לארץ, ובהדרגה.

ואני שומע שאת נרגעת.

אבל גם קצת מתאכזבת, נכון?