כשישבתי בשעה האחרונה לפני שאספו אותי לשדה התעופה בבית הקפה המועדף עליי, עם עוגת הגבינה הכי טעימה בעולם וקפה מעולה, היא קפצה אליי במפתיע לומר לי שלום אחרון בניו יורק ולתת לי חיבוק ונשיקה שילוו אותי כל הדרך הביתה. היא חזרה לארץ כמה ימים אחריי. חצי בצחוק, שאלתי אותה לאן נטוס בפעם הבאה והיא לא היססה וענתה: ״לאן שתבחר, אדוני, רק לא בחודשיים הקרובים כי גם ככה יהרגו אותי בעבודה״.
והנה, חצי שנה לאחר מכן מצאנו את עצמנו יושבים זו לצד זה על מטוס בדרך לארץ אירופאית קרירה, הפעם - לא למטרות עבודה שמשתלבות עם ״להיות שם יחד״, אלא לחופשה זוגית מתוכננת ומלאה בהרפתקאות. אני מכיר את העיר לא רע, היא - פחות, ובהתאם תכננתי ביקור במקומות שאני אוהב כשאני מורה לה איזה בגדים להביא לכל ערב, בדגש כי בחלקים גדולים מהזמן אני מניח שהם לא בהכרח יהיו עליה.
יש משהו שונה בלטוס יחד כך, באופן ייעודי כדי פשוט להיות בצוותא. זה אינטימי. זה ריגשי. זה מיני. זה לקחת אותה לעצמי 24/7 במשך שלושה ימים מלאים. וזה היה נפלא. אני חושב שהשארנו את חותמנו בתאי השירותים הנרחבים של מספר מסעדות יוקרה (חוץ מבאחת בה היתה שומרת בכניסה למתחם השירותים כנראה על מנת למנוע בדיוק מה שרצינו לעשות…), השארנו את חותמנו על אורחי החדרים הסמוכים במלון (אני חייב לזכור להביא גאג בפעם הבאה, אני לא באמת יודע אם צרחות הכאב היו חזקות יותר מקריאות העונג אבל התמהיל שלהן היה מדויק), טיילנו (במידה), שתינו (הרבה), דיברנו (המון), שילבנו תכנון וספונטניות (איזה נחמד היה להיכנס לבר ההוא עם הזמרת המעולה, נכון?), ונתנו דרור להיררכיה היפה בינינו (טוב, גם עשינו המון סקס… בדרך שלנו… פלא שהיא הצליחה לשבת בדרך חזרה במטוס ובשבוע הקרוב כנראה שחולצה קצרה היא לא תוכל ממש ללבוש…).
היה לי נפלא במחיצתך, קטנה שלי. נתת לי את עצמך מבפנים ומבחוץ, והבועה שיצרנו לעצמנו תהדהד בי עוד זמן רב. הנה האביב בפתח. עוד מעט יתחמם. בפעם הבאה נבלה לנו זמן על אי קטן וקסום בחוף ים קדמוני. אני יודע בדיוק איפה. ואני בטוח שתלכי אחריי הרחק, גם לשם, בשקט ובעוצמה הפנימית שלך, בעיניים עצומות אך פקוחות לרווחה.
(חזרנו בזמן. ובינתיים, מילואים. תהפוכות מוחלטות. לפחות לזמן מה.)