את אמורה לטוס לחודש לארץ רחוקה. את נרגשת מעצם הנסיעה. היא חשובה לך. גם מבחינת התקדמות אישית וקריירה, וגם מבחינת החופש שטמון בה. את הרי הוללת לפרקים. את אוהבת לצאת, לרקוד עד אור הבוקר, להזדיין עם גברים (ברבים), נשים (ברבות), ובכלל את אוהבת את החופש שלך.
אבל את גם אוהבת להיות שלי. מוגבלת, שייכת, בין ארבע קירות הנפש שאני בונה לך, ואת יודעת כמה אני קפדן ואת מכירה את החוקים שלי, ויודעת שאת תמיד יכולה לבחור ללכת, אבל המשמעות של להישאר היא שאף אחד אחר לא ייגע בך, ושתצטרכי לשאול ולבקש רשות ביחס לכל דבר שאינו נמנה על השגרה שלך. והמחשבה הזו גם מפחידה אותך אבל גם גורמת לתחתונים שלך להיות ממש ממש רטובים.
וכשאני שולח לך בנונשלנטיות תמונה של חגורת צניעות עם מנעול שנשלט באמצעות אפליקציה ושואל אותך אם את מעדיפה ורוד או שחור סטנדרטי, אני מרגיש מבעד להודעות את הנשימות שלך, והלחץ, וההיסטריה שאת נכנסת אליה, וזה משעשע ומחרמן בטירוף, ואז את כותבת איזה משפט שהוא גם מתמרד, גם מתחנן וגם מתמסר, ואני ממשיך לשחק איתך במחשבה שאת יוצאת לארץ רחוקה נעולה ככה, עד שבשלב מסוים אני קצת מרחם עליך ומודיע לך שאת כמובן צריכה לבקש רשות ולדווח אבל השימוש בחגורת הצניעות יחל רק כשתשובי לארץ, ובהדרגה.
ואני שומע שאת נרגעת.
אבל גם קצת מתאכזבת, נכון?