כשאני מבקש ממך משהו, זה הרבה יותר מורכב מכפי שזה נשמע.
הבקשות שלי הן לרוב קשות. הן לא דברים שנעים לך בהכרח לעשות, או שאת עושה בשמחה ועבור עצמך. הן קשות. הן פוסעות על פני דברים שאת לא בהכרח אוהבת, שמפחידים אותך, שגורמים לך לחשוש וללב שלך להלום.
אני משתמש בלשון בקשה, כשאני מותיר לך ברירה. הברירה היא האם את רוצה לרצות אותי, או להתמסר לפחד שלך. אני יודע גם להורות. כשאני מורה אז אין לך ברירה. וכמה זה קל יותר, נכון? לו הייתי מורה לך אז האפשרות הזו לא לבצע, לא היתה קיימת. אבל כשאני מבקש, לפחות לכאורה - היא קיימת.
אני רואה את התהליך הפנימי שאת עוברת. הידיעה שמצד אחד, את יכולה למנוע בנקל את הדבר הזה שאת כל כך לא רוצה או חוששת ממנו. ומצד שני, שבכך תאכזבי אותי ותגרמי לי לחוסר שביעות רצון. ואני רואה אותך מתחבטת. מתלבטת. ובסופו של דבר מבצעת כמו ילדה טובה, ומקללת את האמאמא שלי תוך כדי או שולחת לי אימוג׳ים זועמים. וברגע הזה, אני כל כך גאה בך, ומרגיש קרוב אליך, וגם עומד לי הזין. בזכותך. ועכשיו כל מה שנותר לך זה לטפל במה שגרמת לו. במסירות ובתשומת לב, כמו שאת יודעת.