יש משהו מסקרן ומושך, ובאותה עת גם חסר תוחלת, באדם שנלחם באופל שלו.
זה לא היה לפני המון שנים וגם לא בארץ רחוקה. והיא היתה יפה, אבל מעבר לאסתטיקה של הפנים ושל הגוף שלה, היתה לה דינמיקה יפה של נפש. היא היתה צוחקת מיוחד, והיו לה כל מיני ניואנסים של קול, ושל התבטאות, ושל טעם וריח ומגע, והיא היתה חכמה וידעה לתת לי להרגיש כלפיה וגם כלפי עצמי.
והיה בה גם אופל.
האופל שלה רצה שיעשו בה שפטים, שישפילו אותה, יתעללו בה, יתייחסו אליה כאל זונה, כלבה, חור, ללא שמץ של רגש, באדישות, ינצלו עד תום כל חלק בה בלי לראות אותה או לחוש אותה כלל. האופל שלה ראה בה כגוש בשר שצריך להיות מנוצל עד תום, כשהיא נדונה לאהוב את זה. לרצות את זה. להתגרות מזה. והאופל הזה היה חזק ולפרקים השתלט על חלק מהנשמה שלה. אבל מנגד היא לא רצתה אותו. היא היתה כבולה בו, אך התכחשה לו ונלחמה בו. היא חלמה אותו וביטאה אותו, אבל לא היתה מוכנה לחיות ולקיים אותו. הוא התגורר לה במחוזות הנפש ובקצה המחשבה, אבל היא נמלטה מהקיום שלו בכל מאודה ולא היתה מוכנה בשום אופן לממש אותו בפועל.
וזה סיקרן אותי. ומשך אותי. כי אני אספן של חוויות מיוחדות ושל עיוותים של טבע. והיא היתה עיוות של טבע מיוחד ומקסים.
ואכן, לפרק זמן מסוים היינו יחד ופסענו על שביל שכולו עונג וריגוש, ועיוות אחד גדול, אולם מהרגע שבו אותו ״ביחד״ החל, שמעתי לנגד אוזניי, מהדהד, גם את אותו מטרונום של סוף המזכיר, כי בעוד זמן כזה או אחר יגיע מועד בו האופל יגאה בתוכה בשצף והיא תברח ממנו, וממני וגם קצת מעצמה. ואנחנו פסענו יחד, והמטרונום של הסוף תקתק, עד שלפתע - נעצר.