״אתה אוהב אותי״? היא שאלה, כשהיא מכורבלת בחיבוק שלי בעודנו שוכבים במיטה.
בשעתיים שקדמו לשאלה הזו, היא היתה מלאה בי, וכאבה אותי, וביקשה שאפסיק ובאותה נשימה התחננה שאמשיך, והתמלאה בסימנים של הידיים שלי בכל פיסת עור חשופה, וברוק ובזיעה ובזרע, ובמיצים של עצמה ובמיצים שלי, תוך כדי נשימות מהירות ואנחות קטנות ואנחות גדולות, וצעקות של הנאה ותשוקה ושל כאב, וגם קצת מלמול באנגלית וגם קצת מלמול בעברית ואפילו קללה או שתיים בערבית, ואני ניגנתי עליה מתענג מהסימפוניה שהיא, ומכך שהיא נותנת לי את כל כולה, ומנסה גם קצת מעבר, כמו צייר שמערבב צבעים על קנבס ומורח אותם על בד בבלגן אחד גדול שיש בו גם סדר מופתי.
חשבתי על השאלה שלה. לא היה לי ספק שיש לי כלפיה רגש עז. אני לא יודע לייצר אינטימיות כזו, בלי רגש. אני לא לוקח, תובע, דוחק ובועל נפש וגם גוף, ומוציא החוצה את כל הצורך הזה והנזקקות שקיימת עמוק בפנים, בלי להרגיש. אני צריך את הקילוף הזה כלפיי, לא פחות ממנה. ואצלי זה בא ממקום של קרבה, הערכה ורגש, אחרת אין לי עניין בתהליך. האם זו אהבה? האם אהבה היא מכלול רחב יותר או שהיא גם זווית צרה מסוימת אך עוצמתית מספיק? האם הבלגן היפה הזה שהיא מספיק כדי לקרוא למה שאני חש כלפיה, אהבה?
המחשבות הללו ארכו שבריר של רגע, ובסיומן צחקתי. חיבקתי אותה חזק אליי ונישקתי את הפה שלה עמוק, חזק, כשהיד שלי תופסת את הפנים שלה בעוצמה ואני מסתכל לה בעיניים ואומר - תראי מה עשית, ילדה. שוב הזין שלי עומד. יד למטה. עכשיו. תרגישי. ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה??
היא חייכה וראיתי את הזגוגיות יורדות לה עמוק בעיניים, בעודה יורדת לכיוון המפשעה שלי וממלמלת בקשת רשות חרישית. עכשיו זה הזמן להשתמש בפה היפה שלך לדברים אחרים, ילדה, חשבתי לעצמי. ולא לשאלות. יותר מאוחר כשאני כבר לא אהיה שם היא תיזכר שלא עניתי לה, ותהיה קצת מתוסכלת וקצת תיעלב וקצת תתבייש וגם קצת תכעס, אבל זה יגרום לה לרטיבות בתחתונים ולוואקום ברחם, בדיוק איפה שהזין שלי הלם לפני כמה דקות. ובעיקר לחוסר. ואותו, אני אדאג למלא, כשהוא ישוב ויפעם גם אצלי.