תפזורת מילים

אני אוהב את הרגע בו אין צורך יותר בהסברים.

הרגע בו אני רואה בעיניים שלך, שאת לא צריכה להסביר יותר לעצמך למה את רוצה, משתוקקת, נאחזת בגלים הגואים בך; למה את נמצאת על הברכיים עם הפה פתוח לרווחה ומשתדלת, ממש, בכל הכוח, להכניס עוד סנטימטר פנימה אפילו שאת נחנקת ומריירת ולא נושמת וכואבת; למה את קוברת את הראש כל כך יפה בכרית עם התחת בולט כשאני מסמן אותו בידיים שלי; ולמה המקום הכי בטוח בעולם עבורך הוא בחיבוק שלי כשאת רטובה מזיעה, דמעות וזרע, פרועה ומתנשפת, מטונפת אבל גם כל כך נקייה.

יש רגע בו זה פשוט קורה. בו זה נכון. טבעי. פלא בריאה. אקסיומה. כך - וזהו. בלי סיבה, בלי תירוץ ובלי הצדקה.

שם, בנקודה הכל כך מדויקת הזו, את פשוט שלי.