תפזורת מילים

בסוף

בסיכומן של כל המילים היפות 

אנחנו מחפשים 

אהבה

וסקס

אבל בצורה קצת אחרת. 

פשוט מידי זה לא מעניין אותי. 

אני רוצה אותך מסובכת, חכמה, יודעת הכל ולא יודעת שום דבר, ואני רוצה לפרום איתך ביחד את החוטים האלה להם את קוראת הבנה, ידע מוקדם ודעה מוצקה. אני רוצה לראות אותך מטילה ספק, מתפרקת, מבינה שכל מה שחשבת במוח היפה והחכם הזה שלך, צריך להיפרש על הרצפה לרגליי ולהיות מסודר מחדש על ידי. עבורך. טוב יותר. נכון יותר. מתאים יותר. 

אני רוצה לראות בעיניים שלך את הרגע הזה, בו את מבינה שבלעדיי החלקים פשוט לא יסתדרו. שאת צריכה אותי בשביל לנשום. ואז בשביל לנשוף. ואז בשביל לנשום שוב. מאותו רגע ואילך, המבט שלך בי יהיה תמיד אחר. 

אני יודע שזה מפחיד. אבל זה מה שאת צריכה. זה מה שעושה אותך לשלמה. ומה באמת מפחיד יותר, להתמסר לצורך שלך או לחיות חיים שאינם שלמים בלעדיו? בלעדיי? תחבקי את הצורך שלך. תתמסרי לו. תתמסרי לי. את צריכה אותו. את צריכה אותי.

ואני צריך אותך, לא פחות. 

שישי בערב, מפגש של קבוצת חברים מלפני 20 שנים, באיזה בר מפונפן בתל אביב. אחרי שעה נהיה קצת משעמם. המבט שלי נודד לדלפק, אני רואה שם אישה יושבת בגפה, לבושה בשמלה שיושבת עליה באופן הכי מחמיא שאפשר, עם כוס וויסקי ביד (זה סקסי ממש…), הביטחון מקרין ממנה והיא מהרהרת לעצמה. 

נעמדתי מאחוריה במרחק נאות, ושאלתי אם אפשר להפריע. היא הפנתה אליי מבט בוחן מלמטה עד למעלה, ואמרה שאני מוזמן לנסות. התיישבתי לידה, שאלתי איזה וויסקי היא שותה ואם היא מרשה לי להזמין לשנינו סיבוב נוסף. היא ענתה שכן, אבל התנתה את זה בכך שאם יהיה עוד סיבוב לאחר מכן הוא יהיה עליה. חייכתי, והסכמתי כמובן. 

דיברנו למעלה משעה שחלפה ביעף. הוויסקי המשיך לזרום ואני לא באמת זוכר כבר מי הזמין לאיזה סיבוב. החברים בגללם הגעתי למקום, פרשו לאיטם. לאט לאט השיחה החלה לגלוש לנושאים אינטימיים יותר. זה התחיל מכך שאמרתי לה בהקשר כלשהו, שהסקס איתי כואב. היא שאלה איפה הוא כואב, ואמרתי לה שהוא כואב בנפש בעיקר, וגם בגוף. כשאמרתי לה את זה ניצת לה משהו בעיניים, היא קירבה מעט את הכסא אליי, והמשכנו לדבר. בשלב מסוים הידיים שלנו התחברו. היא היתה נעימה לי, ומשכתי אותה אליי לוחש לה באוזן שהייתי רוצה עכשיו לעבור עם הידיים שלי על כולה, לבחון אותה, ואני תוהה אם היא היתה מסוגלת לשבת בשקט עם פה פתוח ולא להוציא הגה שאני עושה את זה. מקצב הנשימה שלה, שהפך למהיר יותר, הבנתי שכן. 

הערב הסתיים לפנות בוקר, בחדר במלון סמוך לבר, והיום בערב היא (כך מסתבר) חוזרת לארה״ב שם היא גרה בשנים האחרונות. 

זה לא היה צפוי. וזה היה מדהים. וחתיכה מהלב שלה נשארה איתי, כי היא הגישה לי אותה על מגש של כסף. וחתיכה מהלב שלי נותרה גם אצלה. אני מלא כרגע בטוב, וזו דרך נפלאה לפתוח את השבוע. 

שבוע מצוין לכולם.  

הרגע הזה, שאת נשברת לי תחת הידיים. 

הצורך של הנפש שלך, הצורך של הגוף שלך, הרטיבות שזולגת ומגלה מה עובר בראש היפה הזה, הכאב הצורב וחוסר האונים, הרצון המטורף והכמיהה - כל מה שבניתי בך - פתאום חוצים נקודה ארכימדית מסוימת, ואת מתנפצת אליי באלף רסיסים. 

אל תפחדי, ילדה שלי. זה בסדר. תני לעצמך להתפרק מולי. את כל כך יפה ככה, עם הרטיבות שזולגת לך מהכוס והדמעות שלך, והאיפור המרוח והאף הדולף, והמילים הלא רציפות. את יצירת אומנות שטבעתי בך במילים ובגוף, ואת שלי. הכי, שלי. 

בואי אליי בדיוק ככה, כפי שאת, ותנוחי. 

אני אוהב שההדים שלי נשארים בך עוד זמן מה לאחר שאני הולך. 

שאת שולחת לי הודעות ריגשיות, מתחנחנות, עם תצלומים מאד משתדלים, פתוחים…, ומילים משתפכות. 

האורגזמה שלי נמשכת הרבה לאחר שהלכתי ממך. בכל פעם שאני מקבל תיעוד לגעגוע שלך, להשתוקקות, לנזקקות הכואבת שלך; בכל פעם שאת מוחלת על כל המגבלות הללו שהציבו לך החיים, ומתחננת בלב משווע לנוכחות שלי, מספרת לי כמה את רוצה עכשיו שאגע בך, רק לרגע, כמה את משתוקקת שהזין שלי יהיה קרוב אליך, כמה את צריכה את המקום שלך על הברכיים מולי - הנפש שלי גומרת שוב ושוב, והגוף שלי מגיב אליך. 

אני אוהב שלאחר כל מפגש שלנו, את מהדהדת אליי. ואני מקווה שאת יודעת, שאני מהדהד חזרה. 

בשעה 18:00 בערך, אחת הבריזה. שעה לפני שהיינו אמורים להיפגש. אני מבין שלעיתים הפחד גובר, משתק, אבל: (א) פחד אינו תירוץ להתנהגות לא ראויה, (ב) אל לאדם לתת לפחד להכתיב לו את הדרך, הפחד יכול להוות סימן דרך אולם לא מורה דרך. 

בשעה 19:00 אחרת הביעה רצון עז להיפגש באופן ספונטאני לוויסקי ומשהו טעים. בפעם האחרונה שראיתי אותה, אמרתי לה שלום יפה עם נשיקה רטובה כשהיא שוכבת, מתנשפת ומנסה להסדיר נשימה אחרי שלוש שעות של סיבולת לב - ריאה - שלושה חורים - וכפות הידיים שלי שמוטבעות לה עמוק על התחת. היא היתה כל כך יפה ככה. 

בשעה 21:00 התיישבנו, והיה מקסים. בשעה 23:00 היא נעמדה על הברכיים בבית שלה, ובשעה 01:30 היא נפרדה ממני עם עיניים דומעות, חורים זולגים, גוף כואב ונפש חפצה. גם הנפש שלי היתה חפצה, בה ובקצת שינה. 

את בטח קוראת את זה פה, כרגיל, אז דעי נא שאת מושלמת, והיה לי נפלא. 

עד לפעם הבאה. ❤️

תגיעי עם כל השכבות האלה שעוטפות אותך. 

תסבירי לי כמה את מסוייגת, לא יכולה, לא באמת רוצה.

והמילים שלי יתחילו אט אט לחלחל ולהשיל ממך את כל אותן שכבות מיותרות. את תתמכרי לצורך שלך במגע שלי, בריח שלי, בקול שלי. את תביטי בי עמוק בעיניים ותחפשי אישור. כמו טובע בים המחפש גלגל הצלה. ושתקבלי אותו, שכבות נוספות יוסרו ממך. 

ורק שתעמדי מולי ערומה וחפה מכל אותן קביעות מוכנות מראש, תהיי באמת שלי, ואני אלחש לך באוזן, קטנה שלי, שככה, כפי שאת, זה הכי יפה בעולם, ושגם אני עכשיו לגמרי שלך. 

לפעמים

כל המילים היפות האלה הופכות למיותרות

וכל מה שאת צריכה

זו סטירה

אחת

טובה.  

(או שתיים, לא יותר מזה…)

עת נעילה קרב ובא. 

עוד מעט יינעלו שערי שמים ולא תבוא בהם בת קול, ובת

תחינה, עד יפתחו שוב. 

ולמול שערי שמים, שעריי יוותרו פתוחים עבורך אל מול תפילה יוקדת. התפללי אליי, האמיני בי, בכל מאודך, בתקווה, בכוונה וברצון יוקד. והפכי לשלי. ושמיי יהיו פתוחים עבורך לעולם ועד. 

הגוף שלך לא מעניין אותי. עדיין. מפתיע, נכון? עד היום היית רגילה להגיע כפי שאת, עם העטיפה הכה - יפה שלך, ולקבל כל מה שאת רוצה. אותי, זה באמת לא מעניין כרגע.  

תבואי אליי כפי שאת. עם כל הגאווה שלך, הראש הזקוף, הדעות המוצקות והאמונה שאת יודעת הכי טוב. תבואי עם שכבות ההגנה שטבעו בך שנים של חיים. עם איפור מוקפד, לבוש הדוק והרבה רוטינות מוכנות מראש. את גם חכמה וגם יפה, ורגילה שאף אחד לא מצליח לראות מה שמתחולל לך באמת בפנים. את מבינה שזה מה שבאמת מעניין אותי?

תבואי כך ותעמדי מולי, קטנטונת. אני רוצה לראות את הסדקים המתחילים להתהוות לך בעיניים. אני רוצה לנשום את הרצון שלך שמפעפע על פני השטח, את הכמיהה, את הערגה והכיסופים. אליי, ולמה שאני גורם לך. אני רוצה לחוש את הנזקקות שלך בקצה הלשון שלי שאני טועם אותך, לראות איך כל אלה משתלטים אט אט על כל אותם מלבושי סרק שעטית על עצמך. אני רוצה לאחוז בידיים שלי את הרגע הספציפי הזה בו את מבינה שזה שונה. אחר. הרגע בו את מבינה שהשליטה כבר לא אצלך. תמיד את בחרת בדיוק כמה לשחרר ומה לשמור עדיין אצלך. אבל זה לא המצב יותר. את כבר לא בוחרת. את צריכה. זקוקה.  

אני יודע בדיוק מה את צריכה, קטנטונת. אבל אני רוצה שאת תביני את זה בעצמך. אני רואה את הדמעות השקטות המופיעות בקצוות העיניים היפות שלך, דמעות של צורך, של תחינה אילמת. אני יודע שאת מפחדת עכשיו קטנטונת אבל הס, אל פחד. אני פה. שומר עליך. זה הזמן שלך לשבת על הרצפה, בין הרגליים שלי קטנטונת, ולהתפלש תוך שאת מוציאה החוצה את כל מה שמתחולל בך. אל תהססי. תבקשי. קדימה, תבקשי. תבכי את הצורך שלך החוצה. אל תעצרי בדרך. תסחטי החוצה את המחשבות שלך עד הסוף. 

את יודעת כמה את יפה ברגע הזה, קטנטונת? ערומה, נוטפת מכל חור, עם איפור מרוח ו(גם)אף זולג. את אמיתית. כנה. וכל כך יפה. ככה בדיוק אני רוצה אותך, צריך אותך. כן, גם אני צריך. בואי עכשיו אליי. בשקט. אל תוציאי מילה. לא צריך שתדברי. אאסוף אותך לתוכי, ואתן לך את השקט שאת כל כך צריכה. שקט של נפש ושל גוף.

עכשיו, גם הגוף שלך מעניין אותי.