בשעה 18:00 בערך, אחת הבריזה. שעה לפני שהיינו אמורים להיפגש. אני מבין שלעיתים הפחד גובר, משתק, אבל: (א) פחד אינו תירוץ להתנהגות לא ראויה, (ב) אל לאדם לתת לפחד להכתיב לו את הדרך, הפחד יכול להוות סימן דרך אולם לא מורה דרך.
בשעה 19:00 אחרת הביעה רצון עז להיפגש באופן ספונטאני לוויסקי ומשהו טעים. בפעם האחרונה שראיתי אותה, אמרתי לה שלום יפה עם נשיקה רטובה כשהיא שוכבת, מתנשפת ומנסה להסדיר נשימה אחרי שלוש שעות של סיבולת לב - ריאה - שלושה חורים - וכפות הידיים שלי שמוטבעות לה עמוק על התחת. היא היתה כל כך יפה ככה.
בשעה 21:00 התיישבנו, והיה מקסים. בשעה 23:00 היא נעמדה על הברכיים בבית שלה, ובשעה 01:30 היא נפרדה ממני עם עיניים דומעות, חורים זולגים, גוף כואב ונפש חפצה. גם הנפש שלי היתה חפצה, בה ובקצת שינה.
את בטח קוראת את זה פה, כרגיל, אז דעי נא שאת מושלמת, והיה לי נפלא.
עד לפעם הבאה. ❤️