תפזורת מילים

מתיישבים בקפה. הייתי מעדיף להיפגש במקום שמגיש ויסקי עם טרטר בקר משובח, אבל מילא. היא העדיפה קפה. 

מתיישבים, ומייד אני מסתכל לה בעיניים. ״אני רוצה עכשיו לזיין אותך.״

כועסת. ״סליחה?? רגע, רק התיישבנו, מה אתה כבר מתחיל על מאתיים?״ 

רגוע. ״למה מאתיים? אמרתי שאני ממש רוצה לזיין אותך. עכשיו. בדיוק כמו שבא לי עכשיו קפה, או למען האמת וויסקי, בא לי לזיין אותך.״

יותר כועסת. ״אתה לא יכול להגיד לי ככה סתם שבא לך לזיין אותי ועוד להשוות אותי לקפה. מה זה צריך להיות?״

מחייך, קצת צוחק. ״קודם כל, השוויתי אותך לויסקי ולא לקפה. את מעדיפה שלא הייתי רוצה לזיין אותך? שהייתי מעדיף, נאמר, לזיין את זו שיושבת פה בשולחן לידנו? היא נראית די חמוד למען האמת.״

ממש ממש כועסת. ״ברור שאני רוצה שתזיין רק אותי! אבל אפשר שיגיע הקפה לפני שמדברים על זה? אתה כזה מעצבן, אלוהים.״

מסתכל לה עמוק בעיניים. ״אני רוצה שתקחי את יד ימין שלך, תכניסי אותה עמוק לתחתונים. ותגידי לי כמה את רטובה עכשיו. בעצם גם תגידי לי וגם תראי לי. קדימה, עכשיו.״

משפילה מבט. לחיים מאדימות. שקט של דקה. לוקחת את יד ימין, מכניסה עמוק לתחתונים, מוציאה אצבעות יפות מלאות בחומר צמיגי שקוף ומראה לי. המבט עדיין מושפל. ושקט.  

״אמרתי שגם תגידי לי. אני ממתין. קדימה.״

המבט עדיין מושפל. בקול שקט, ״אני מאד רטובה. מאד.״

מרים לה את הסנטר עם היד. ״תסתכלי לי עכשיו בעיניים, ילדה, ותגידי לי מה הכי היית רוצה שיקרה עכשיו.״

מסתכלת בי בעיניים מעורפלות. ״אני, אני… ממש רוצה שתזיין אותי עכשיו…״ אומרת בקול שקט ומבויש קמעה. 

מחייך. ״תחכי לי בשירותים, ילדה. תא שמאלי, חצאית מורמת כלפי מעלה. פנים לקיר וידיים למעלה מונחות על הארון הקטן שמעל האסלה. אל תנעלי את הדלת. כשאת מרגישה אותי אל תסתובבי. אל תזוזי. מותר לך רק להיאנח בידיעה שאם זה חזק מידי כולם שומעים. את מסתדרת ויוצאת רק אחרי שאני יוצא החוצה ואת סיימת לספור בלב עד שישים. זה ברור?״

״ברור.״ קמה, והולכת לכיוון השירותים. 

רבע שעה לאחר מכן, מתיישבים שוב בשולחן. 

היא מחייכת בעליצות. הצבע לפנים, חזר. ״אולי נלך מהקפה הזה? אתה יודע מה בא לי עכשיו ממש? וויסקי וטרטר.״

מחייך חזרה. מסופק מכל הכיוונים. ״נהדר. אני מכיר מקום ממש מצוין. השירותים שם גם מאד מרווחים״

נתחיל בלמחוק לך את המבט הזה מהעיניים. 

המבט הזה שחושב, שיש לך שמץ של מושג מה הולך לקרות פה בכלל. 

כמה סטירות את חושבת ידרשו לכך? זה לא באמת משנה, יש לי את כל הזמן שבעולם. ואחרי שהמבט יימחק, הסטירות ימשיכו להגיע. זה מעליב קטנה שלי? אני מבין. את יכולה לבכות זה בסדר.

ועכשיו תרדי למטה. נמוך. לרצפה, תתפלשי שם, אני בזמן הזה אראה לך כמה זה מעמיד לי את הזין. את רואה? מותר לך להסתכל מקרוב אבל לא לגעת בינתיים. אולי רק קצת להריח, וללקק עם הלשון. עד שיימאס לי ואתפוס לך את השיער ואתחיל להשתמש בפה שלך. בדיוק ככה.

ועכשיו שאני באמת מגורה, אנחנו נמשיך, בכל מה שעושה לי טוב. נעים לך שנעים לי? אני רוצה לראות עד כמה, לפני שאני צובע לך את התחת בכתמים כחולים בצורה של היד שלי שיישארו שם כמה ימים טובים.

ולאן את רוצה שזה ימשיך עכשיו? לאן שאני רוצה? זה נעים לי לשמוע. כן, את יכולה לבקש. זה רצוי אפילו. יש לנו עוד ערב ארוך לפנינו.

ילדה טובה. ילדה ממש טובה.  

לפני זמן לא ארוך, כתבה לי מישהי חביבה, בטרוניה מסוימת, שהכתיבה שלי מעט רדודה שעה שהיא מתייחסת ״באלמנטים פיזיים״ בעיקר לחורים זולגים ולעיניים דומעות. 

אני לא חושב שזה מאד מדויק.

מבחינתי, זה הולך בערך כך -

את מגיעה אליי לבושה, עם המון בטחון עצמי ומחשבות חד ערכיות, מובנות. את הרי חכמה, מנוסה, יפה ומכירה בערך שלך בשוק הבשר הזה בו אנו מסתובבים. את מגיעה לקבל מנה של פנטזיה שאת חושבת שתוגש לך, בדיוק במימדי הקופסה שהבאת איתך במוח שלך. את יודעת מה את רוצה להרגיש ולקבל, איך את רוצה את המנה הזו מוגשת לך ומתכננת בדיוק כיצד תאכלי אותה.

ובשנייה הראשונה שאת נפגשת איתי, הכל מתחיל להתפרק. לא בבת אחת, לא באגרסיביות, אלא לאט, כמו חומצה שמאכלת את היסודות עליהם בנית את כל ההנחות שלך. לאט, אך בקצב אחיד. אני נכנס לך למוח, טווה בך צרכים, רצונות ותהיות. אני פורם את האמיתות המוחלטות האלה שבאת ארוזה בהן. אני מפיח בך רוחות של רצון חדש, נושף על הגחל הכבוי הזה של רצון ותשוקה להיות קצת אחרת, להרפות ולתת לי להיכנס פנימה. אני לא עושה את זה בכוח. אני פשוט מתנהג כפי שאני. ואת מתנהגת כפי שאת. ומאחר ששנינו - אנו, הטבע עושה בנו את שלו. 

אני כל כך נהנה מהתהליך הזה. דווקא בגלל האדם המדהים שאת. התהליך הזה לא מוריד ממך כהוא זה, אבל מכוון אותך למקד את הצורך האמיתי שלך. הרי אני לא באמת משנה אותך. אני בסך הכל מעיר מקומות רדומים מזה זמן, מלטף את הצרכים הישנים שלך, אלה שהעלמת בתוך שכבות החיים, ומנתב אותם לעברי. אני לא משנה אותך, אבל את משתנה - אליי. כלפיי. 

וכשהצורך הזה נבנה, במקביל אליו מתבסס גם הצורך הפיזי שלך. את צריכה אותי. הכי קרוב, הכי חודר, הכי לוקח. את צריכה אותי תובעני. מכאיב. משפיל. כי רק ככה את מספקת את המקומות האלה שקיימים אצלך והתעוררו זה עתה. אני הופך להיות האוויר שאת נושמת, האור בשמיים שלך, את צריכה את הטעם שלי, את המבט שלי, את הריח שלי, את המגע המכאיב שלי. את צריכה לסבול בשבילי. את צריכה לענג אותי כדי לראות אותי מחייך. את צריכה את שביעות הרצון שלי. את חייבת את כל אלה בשביל לנשום סוף סוף אוויר חופשי ולהיות את עצמך, כפי שלא היית שנים. 

ואז מגיעים החורים הזולגים והעיניים הדומעות. הם מבטאים את מה שאת רוצה. מה שאת צריכה. והם זולגים ודומעים באופן שלפעמים ממש מעצבן אותך. כי את לא אישה של חורים זולגים ועיניים דומעות. אבל מולי - זו התופעה של מה שנבנה בך. וברגע הנפלא הזה שאת מבינה את זה, ולא נלחמת בזה, שם בדיוק -קורה קסם. כי ברגע הזה לא רק הנפש שלי מגורה, גם הזין שלי מגורה ואני משתוקק בעצמי לעשות בך שמות, לתבוע אותך לעצמי ולפרק את הגוף שלך, ולזיין לך את הנשמה עמוק עמוק בכל החורים הנוטפים האלה, חורים שמובילים אלייך. 

אז כן. אני כותב לפעמים על חורים נוטפים ועיניים דומעות. זה עדיין נראה לך שטחי ורדוד?

אני רוצה אותך מדויקת. 

חכמה, שנונה, מצחיקה, כזו שאם נשב וננהל שיחה אסתכל עליך במבט מעריך, ואומר לעצמי בלב כמה שאת מרשימה. 

פילפלית, טיזרית במידה, אבל גם מנומסת, מתחשבת ונעימה, אישה של רבעי טונים, שמבינה מה המשמעות שהקול שלי מעט עמוק יותר או שהמבט שלי רושף. 

אכפתית. עם תשומת לב לפרטים, ואליי. אני רוצה לראות שאכפת לך, אבל לא על חשבון הכבוד העצמי שלך. בטחון עצמי משולב בענווה. 

אני רוצה לראות את הלבטים הפנימיים האלה, של התשוקה והרצון שלך להתמסר לי, וההיגיון שנאבק בתחושות האלה. ואז את העיניים שלך משנות את המבט כשהתשוקה מכריעה. 

אני רוצה אותך מוחלטת, כשאת משנה את מצב הצבירה שלך ונוזלת כלפיי. אני רוצה להרגיש שזה אמת. שאת רוצה, משתוקקת, כמהה בכל ליבך לקבל עוד ממני. הכל. כל מה שתוכלי. עם דמעות של תחינה ורצון יוקד. שאת מתפוצצת, מתפרקת, שאת לא יכולה, פשוט לא - ורק הנוכחות שלי תשאיר אותך מעל פני המים. 

אני רוצה אותך יפה. לא בהכרח לפי איזה מודל קלאסי, אלא יפה בעיניים שלי. אני רוצה להביט בך ולהתפעם ולחשוב לעצמי כי בורכתי. את שלי. וזו גאווה ענקית. 

אני רוצה אותך מינית. לא כוכבת פורנו חלילה, אבל לא כזו שמסתירה את המיניות שלה או מתביישת בה. אני רוצה להרגיש את ההנאה שלך. ולהרגיש שזו נגרמת - ממני. 

אני רוצה שתשימי אותי במרכז, בלי שתשימי את עצמך בצד. 

ואני רוצה את כל אלה, בתמהיל מדויק. מדויק - לי. מדויק עד דק. 

ומאחר שנאה דורש ונאה מקיים, אני אהיה מדויק גם עבורך. 

אחד היתרונות בלעבוד (לפעמים) בשעון ארה״ב, זה שאפשר לקחת כמה שעות בבוקר שלנו לעניינים שאינם ענייני עבודה. אז יצא שישבתי עם הבת המתבגרת שלי שהבריזה מבית הספר לארוחת בוקר, ושנינו החלטנו שלא מספרים לאמא שלה. אין ספק שלהיות אבא מגניב מפצה לעיתים על להיות אבא (קצת) עסוק. 

בעודנו יושבים ומרכלים, היא מספרת לי על החבר הנוכחי שלה ואומרת משהו כמו - ״אבא, אני מתכוונת לעזוב אותו, כי אני פשוט חושבת שאני אוהבת אותו יותר מידי״. ופה נכנסה הדילמה. מצד אחד, כל פעם שאני רואה את הבחור הזה מסתובב אצלי בבית בא לי להוריד לו איזה אגרוף, ומצד שני אם אני צריך לבחור בחור מתבגר והורמונלי שיסתובב אצלי בבית, הוא כנראה עדיף. 

בשורה התחתונה, היא כמובן תחליט מה שתחליט לגבי החברות חסרת החשיבות הזו, אבל ראיתי את זה קורה לא מעט פעמים. אנחנו מחפשים אחר רגש - מוצאים רגש שהוא סבבה אבל לא באמת ״מאיים עלינו״, ונשארים בבינוניות הזו של רגש, וסקס, בינוניים שלא גורמים לנו לאבד שליטה. לא באמת גורמים לנו להתמסר. ולפעמים מוצאים רגש חזק, עז, כזה שמסחרר אותנו וסוחף אותנו וחודר עמוק וגורם לנו לאבד שליטה, ובורחים על נפשנו. 

זה עוד יותר מובהק שמדובר בבדסמ. התכלית בבדסמ (מבחינתי כמובן), היא למצוא אדם שיתמסר ויפתח את השער לנשמה שלו, שער שעובר דרך כאב, ויתור, כניעה, שפלות רוח וגוף וכיו״ב. דרך השער הזה עובר רגש עצום. ותמונת מראה כמובן מהצד הנשלט. אז גם במקרה כזה בורחים לפעמים כשהאהבה עזה מידי? הרי זו התכלית הבדסמית.

התשובה היא, שלפעמים זה קורה, כי אנחנו בני אדם ולא מכונות. התשובה ההגיונית היא שזה לא צריך לקרות. התשובה האנושית היא שפחד - הוא פחד - בין אם אתה בדסמי ובין אם לא. אני ברחתי פעם כך. כמובן שעטפתי את זה במיליון סיבות ותירוצים. אבל בלילה, כשאני חסר, אני יודע שברחתי ממשהו שהיה יכול למלא אותי. 

הנחמה היא, שגם לסיר יש יותר ממכסה אחד. ועד כמה שנדיר למצוא אדם שנכנס לך לנפש, בלונג ראן סביר להניח סטטיסטית שמתישהו יגיע אדם אחר. השאלה היא, אם תפיק לקח ולא תפספס גם אותו. אני אישית בפעם הנוספת שמצאתי סוג כזה של יחסים, כבר לא ברחתי. והיינו יחד זמן רב ומופלא עד שזה נגמר מסיבות אחרות. 

ולך ס׳ ככל שאת קוראת באופן מופלא כלשהו את השורות הללו, דעי נא שגם שולטים אכזריים יכולים להיות טפשים, ולפני שנים ארוכות בזמן שהזין הפועם שלי מילא את חור התחת שלך עד תום, מסתבר שגם הלב שלי היה מלא, עד תום, ועד כמה שחורי תחת לא ממש קשה למצוא ולמלא, את הלב - קשה הרבה יותר. 

עכשיו הזמן ללכת לישון קצת, לילה טוב 😃

בימים האחרונים רציתי קצת שקט. 

קצת עייפתי משיחות ראשונות, התחלות בנאליות, רמיזות שמובילות לנגיעות שמובילות לסט שלם של אירועים שתכליתם ברורה. כשהכל מעט ריק וחסר משמעות. 

ונזכרתי בה. באחרונה שצלצלה בפעמון של הלב שלי.אני חושב שלא הערכתי את זה מספיק באותו זמן ונתתי לה ללכת. ומאז, הדלת לליבי שקטה, דוממת ומחכה לזו שתצליח לפלס דרכה אליה. 

וזו תגיע, לבסוף. אבל לעת עתה, קצת שקט. 

רוח קרירה נושבת בחוץ, מזכירה לי קצת את השלג שירד במקום בו התגוררתי לפני עשור, ואותה, שידעה שאני לא אוהב שקר לי, ולכן דאגה להיכנס למקלחת רותחת ואז לעטוף אותי בגוף הערום שלה, ולחמם אותי, כשהיא אומרת בטבעיות בשפה שאינה עברית, כי זה נעים לה לשמש אותי. ויכולתי לשבת, סתם ככה, ערום וליהנות מהחום. בלי צורך לעשות משהו או חובה מוסרית להיות באותו רגע מיני או מגורה. פשוט לשבת, לרגע, ולהתמכר לחום הגוף שלה. 

געגוע. 

בעקבות שיחה שניהלתי פה - כמה מילים על מערכת יחסים בדסמית עם שמצוי בזוגיות פתוחה.

אקדים ואומר, שזו דעתי - בלבד, וכמו כל דעה ביחס לכל נושא, יכול ויהיו בקשר אליה השגות.

כמה הנחות כלליות:

- אני מדבר על מערכת יחסים, לא על מפגשים בעלי אופי מיני בלבד. מערכת יחסים הכוללת רגש, תקשורת, מפגשים בעלי אופי חברתי שלאו דווקא מיני וכיו״ב, בנוסף כמובן למין עצמו.

- אני מדבר על מערכת יחסים בעלת מאפיינים בדסמים, למרות שהדברים נכונים לפחות חלקית גם לגבי מערכת יחסים נוספת ״רגילה״.

- ואני מדבר על אמת ושקיפות בכל הממשקים: זוגיות שהיא באמת פתוחה, חשיפה לבת הזוג הבדסמית של כל מה שאפשר ואי אפשר, ושיח פתוח וכן על הכל.

כמה הנחות ספציפיות:

- אהבה, קשה מאד למצוא. בכל צורה. נדיר אפילו. על אחת כמה וכמה, חיבור שמשלב רגש, משיכה ואותה ״אווירת קסם״ בחיבור בדסמי-ריגשי אמיתי.

- אהבה תמיד קשורה בסיכון. כשאנחנו נותנים ללב שלנו להיפתח, מניה וביה אנחנו חושפים אותו לסיכון.

- בכל מערכת יחסים יש תמיד אלמנט של חוסר וודאות, זה קשור במידה מסוימת לסיכון אבל לא חופף לו.

- אין אהבה או מערכת יחסים, ״מושלמת״. תמיד יש מגבלות וחסרונות. בסופו של דבר קיים איזון, בין הדברים הטובים והרעים, שמטה את הכף. והאיזון הזה הוא אינדיבידואלי.

תחת כל ההנחות הללו -

אם מישהי מחפשת מראש, זוגיות נורמטיבית עם גבר הכוללת מגורים משותפים באותו בית, אולי בעתיד ילדים משותפים, חגים אצל המשפחה והתעוררות מידי בוקר זה לצד זו, והכל לצד מאפיינים בדסמים כאלה ואחרים - אז מוטב שתמנע מראש מלהתחיל קשר עם אדם שכבר מצוי בזוגיות כזו. המאפיינים שהיא מחפשת, לעולם לא יהיו שם, ואם אלה הכרחיים עבורה והיא לא רוצה ״להתפשר״ ביחס אליהם גם במחיר של אובדן האהבה מול אדם מסוים, אז חבל להתחיל משהו שסופו ידוע. 

אם מישהי לא מוכנה לקבל את העובדה, שבן הזוג שלה נמצא בקשר זוגי נוסף, כי זה פשוט לא עושה לה טוב ועומד בניגוד לסולם הערכים והרגש שלה, שוב - גם במחיר של ״אובדן האהבה״ מול אותו אדם - אז גם פה ברור שהנושא נשלל מאליו.

אבל אם מישהי מוכנה לקיים זוגיות הכוללת רגש, זמן ומשמעות, בהבנה של המגבלות הכרוכות בזוגיות הזו ובנכונות להתפשר על חלק מהדברים - אז מוטב לעבור לבחינת הקשר לגופו של עניין. הרי לא קל למצוא אדם מתאים כלפיו ניתן לפתח רגש עז. ושבעתיים לא קל, לשלב בזה גם בדסמ, ובטח לא בדסמ שמדויק למקומות שצריכים. ואם מוצאים קשר כזה, אני מאמין שצריך להילחם עליו ולא לוותר, אבל - בידיעה כי יש פשרות מסוימות שנדרשות, וכן כי ״מחיר הסיכון״ הקשור אליו גבוה יותר מהרגיל, לשני הצדדים, בגלל המורכבות של הקשר. מניסיוני, כנות והכלה ורצון להיות יחד, מתגברים לרוב על כל הקשיים כשהבסיס המשותף קיים.

לי באופן אישי קשה לפתח רגש. אני לא מתחבר בקלות. לכן, כאשר זה קורה, אני מנסה לאחוז ברגש הזה ולהתגבר על מכשולים אחרים, ולא נרתע מלנסות ולמצוא פשרות ואיזונים, ואף לקחת סיכונים ריגשיים. הייתי עם בת זוג מבוגרת ממני, שהייתה בזוגיות פתוחה, וזאת לפני שהייתי בזוגיות הראשית שלי, והייתי בקשרים עמוקים, ארוכים, יציבים ומלאי רגש גם במהלך הזוגיות הראשית שלי. לי זה התאים, ומתאים, בידיעה ברורה לאן אני הולך. אבל זה בוודאי לא מתאים לכל אחת/ד.

ממה את מפחדת יותר -

מלהבין כי את זקוקה לי כדי לנשום?

או מלהבין שאת מפחדת מידי כדי לתת לנזקקות שלך מקום?

את יכולה להמשיך ולהתעלם מהצורך שלך, אני משוכנע כי יש לך אלף אלפי תירוצים מעולים. את עצמך, אָת אפילו לעיתים כמעט ומצליחה לשכנע. אבל בשורה התחתונה, זה כמו לאכול כל החיים אוכל ללא טעם. הוא יזין אותך, אבל לעולם לא תעצמי עיניים ותתענגי על האושר שבמורכבות הטעמים.

מנגד, ברגע שתתני לעצמך להרגיש, לא תוכלי לחזור עוד לאחור.

במה תבחרי? הבחירה היא שלך, אבל ברגע שבחרת - שום דבר לא שלך יותר.

אני מביט בך ורואה את גלגלי השיניים סובבים להם, וחש את הלבטים שמצטברים אט אט. זה מגרה אותי לראות את התהליך נבנה לו, ככה.

אני יודע במה בסוף תבחרי.

אני מחכה שתביני את זה גם את.

יש לי קצת זמן, והרבה חשק, לבלות הערב בחברתה של אישה מעניינת, טובת נפש וטובת מראה, שמאד תתרגש בדקות הראשונות. יש לי יסוד סביר להניח, כי להתרגשות יתווספו בהמשך הערב גם רצון עז ותשוקה (:

בתוכנית: תל אביב, יין, אוכל טעים, ואם נרצה אז גם וויסקי, במקום פומבי. מעבר לזה, אם בכלל - השמיים הם הגבול. לא חייבים שום דבר, ולא מוגבלים בדבר. 

חסרונות: אין הרבה. 

יתרונות: אני. 

הפרטי פתוח לרווחה. 

עדכון: זהו, החיפוש הסתיים. נקבע דייט שצפוי בהחלט להיות מעניין (: