תפזורת מילים

לפני זמן לא ארוך, כתבה לי מישהי חביבה, בטרוניה מסוימת, שהכתיבה שלי מעט רדודה שעה שהיא מתייחסת ״באלמנטים פיזיים״ בעיקר לחורים זולגים ולעיניים דומעות. 

אני לא חושב שזה מאד מדויק.

מבחינתי, זה הולך בערך כך -

את מגיעה אליי לבושה, עם המון בטחון עצמי ומחשבות חד ערכיות, מובנות. את הרי חכמה, מנוסה, יפה ומכירה בערך שלך בשוק הבשר הזה בו אנו מסתובבים. את מגיעה לקבל מנה של פנטזיה שאת חושבת שתוגש לך, בדיוק במימדי הקופסה שהבאת איתך במוח שלך. את יודעת מה את רוצה להרגיש ולקבל, איך את רוצה את המנה הזו מוגשת לך ומתכננת בדיוק כיצד תאכלי אותה.

ובשנייה הראשונה שאת נפגשת איתי, הכל מתחיל להתפרק. לא בבת אחת, לא באגרסיביות, אלא לאט, כמו חומצה שמאכלת את היסודות עליהם בנית את כל ההנחות שלך. לאט, אך בקצב אחיד. אני נכנס לך למוח, טווה בך צרכים, רצונות ותהיות. אני פורם את האמיתות המוחלטות האלה שבאת ארוזה בהן. אני מפיח בך רוחות של רצון חדש, נושף על הגחל הכבוי הזה של רצון ותשוקה להיות קצת אחרת, להרפות ולתת לי להיכנס פנימה. אני לא עושה את זה בכוח. אני פשוט מתנהג כפי שאני. ואת מתנהגת כפי שאת. ומאחר ששנינו - אנו, הטבע עושה בנו את שלו. 

אני כל כך נהנה מהתהליך הזה. דווקא בגלל האדם המדהים שאת. התהליך הזה לא מוריד ממך כהוא זה, אבל מכוון אותך למקד את הצורך האמיתי שלך. הרי אני לא באמת משנה אותך. אני בסך הכל מעיר מקומות רדומים מזה זמן, מלטף את הצרכים הישנים שלך, אלה שהעלמת בתוך שכבות החיים, ומנתב אותם לעברי. אני לא משנה אותך, אבל את משתנה - אליי. כלפיי. 

וכשהצורך הזה נבנה, במקביל אליו מתבסס גם הצורך הפיזי שלך. את צריכה אותי. הכי קרוב, הכי חודר, הכי לוקח. את צריכה אותי תובעני. מכאיב. משפיל. כי רק ככה את מספקת את המקומות האלה שקיימים אצלך והתעוררו זה עתה. אני הופך להיות האוויר שאת נושמת, האור בשמיים שלך, את צריכה את הטעם שלי, את המבט שלי, את הריח שלי, את המגע המכאיב שלי. את צריכה לסבול בשבילי. את צריכה לענג אותי כדי לראות אותי מחייך. את צריכה את שביעות הרצון שלי. את חייבת את כל אלה בשביל לנשום סוף סוף אוויר חופשי ולהיות את עצמך, כפי שלא היית שנים. 

ואז מגיעים החורים הזולגים והעיניים הדומעות. הם מבטאים את מה שאת רוצה. מה שאת צריכה. והם זולגים ודומעים באופן שלפעמים ממש מעצבן אותך. כי את לא אישה של חורים זולגים ועיניים דומעות. אבל מולי - זו התופעה של מה שנבנה בך. וברגע הנפלא הזה שאת מבינה את זה, ולא נלחמת בזה, שם בדיוק -קורה קסם. כי ברגע הזה לא רק הנפש שלי מגורה, גם הזין שלי מגורה ואני משתוקק בעצמי לעשות בך שמות, לתבוע אותך לעצמי ולפרק את הגוף שלך, ולזיין לך את הנשמה עמוק עמוק בכל החורים הנוטפים האלה, חורים שמובילים אלייך. 

אז כן. אני כותב לפעמים על חורים נוטפים ועיניים דומעות. זה עדיין נראה לך שטחי ורדוד?