אני ממש לא אוהב להשאיר סימנים, אני רחוק מלהיות אלים.
טוב, אני קצת אוהב להשאיר סימנים, שמסמלים משהו.
נו טוב, אני ממש אוהב לסמן בסימנים, שמסמלים תהליך ריגשי בחתימה פיזית.
אני לא סאדיסט (לפחות לא סאדיסט פיזי…), אני כן קפדן ומאמין במשמעת, ובכאב כאמצעי לנתינה. אני ארצה ממך, לפעמים, כאב כדי שתראי לי שאת נותנת לי גם שלא נוח לך. גם שכואב. שאת עושה את הדבר הכי לא טבעי בעולם לאדם לעשות - לשכב בשקט, או בצעקות, זה לא משנה, אבל לשכב ולקבל ממני כאב. זה הרי מנוגד לטבע האנושי, אבל את עושה את זה כדי לתת לי. להראות לי שאת שלי לא רק בדיבורים, לא רק בסקס שנעים לך לעשות, אלא גם בדבר הכי לא הגיוני, לתת לי את הכאב שלך, במיוחד שאת כמוני, לא נמשכת לכאב. אבל את נמשכת אליי.
ואני לא באמת רוצה להכאיב לך. אני רוצה לקחת ממך. אני רוצה שיווצר בך וואקום ושאני אמלא אותו. אני רוצה שתזכרי ברגעים המביכים האלה, הלא-הגיוניים, בהם התנהגת באופן שלא היית מתנהגת כלפי אף אדם אחר בעולם, ואולי תקללי אותי קצת אבל הגעגוע והצורך האלה יציפו אותך.
ואז, ברגע הזה, בדיוק אז - אני רוצה שתראי את הסימנים שהידיים שלי הותירו בך, כחולים-צהובים-שחורים, המעטרים את הגוף שלך. כמו חותם אבסטרקטי פיזי של אומנות נפשית, שיצרתי בך, שמסמן ומסמל כל כך הרבה. את תוכלי לגעת בהם, לחוש את הנוכחות שלי דרך הסימון הזה שנתתי בך, ובאופן מוזר להרגיש אפילו קצת ביטחון, לדעת שאני כאן, איתך, נמצא כדי למלא את החלל הזה שפערתי בך. ואני אראה אותך כך, מסומנת בעדויות הנתינה שלך כלפיי, כל כך יפה, יצירת אומנות חודרת לב, ואגע בסימנים שלך, אשחק איתם, אעביר עליהם מגע של יד, חזק אפילו, אראה אותך עוצמת עיניים ומשתנקת אבל באותה עת נאחזת במקור הכאב הזה. אני אנשק את הסימנים שנתתי בך, תובע בהם בעלות, בידיעה כי נתתי בך סימנים של נפש ונתתי בך סימנים של גוף, חלק מהם רואים וחלק מהם חשים, והם ערב רב, ואת - שלי. הכי שלי שאפשר.