בשיחה מעניינת נאמר לי, כי לפי מה שאני כותב, אני ״עושה רושם של אדם קיצוני״. השבתי, בשניים - ראשית, כי אני לחלוטין לא מתאים לכל אחת. שנית, כי אני לא מסכים למונח קיצוני, אני לא קיצוני כלל, אני - מוחלט (ולא קיצוני), ויש הבדל גדול בין השניים. ואולי יש מקום להמחשה.
לפני שנים, כשהספרה הראשונה של הגיל שלי היתה נמוכה בעשור, היא היתה שלי. הכרנו באופן די משעשע למען האמת. ידידה טובה שלי שהכירה אותי על כל זוויותיי השונות, החליטה לשדך בינינו. נפגשנו אצלה בבית. משהו בה משך אותי מהשנייה הראשונה, אבל היא באותה פגישה ראשונה היתה מהוססת. היה שם משהו קצת עצור, קצת לא מחובר, והגרסה הצעירה יותר שלי לא רצתה ממש להתמודד עם זה, כך שההכרות התפוגגה לה בסוף אותו הערב וכל אחד הלך לדרכו. שבוע לאחר מכן, חבר ביקש ממני כטובה שאגיע לסטודיו שהוא מנהל, להעביר שם הדרכה מסוימת של שעתיים. הסכמתי. ולהפתעתי, ראיתי אותה שם בין החניכות והחניכים. זה היה מפתיע ונעים כאחד, ואולי הסיטואציה בה היינו שעירבה מגע פיזי מסוים כחלק מההדרכה, ריבוי אנדורפינים באוויר ואווירה (ממש) שונה, גרמו לזה שאת הערב סיימנו יחד, וגם את זה שלאחריו, ומערכת היחסים שלנו ארכה בסופו של דבר למעלה משנתיים.
הייתי עבורה אש תמיד, היא היתה מתפללת אליי עם שחר ועם ערב, והיא היתה עבורי נזר בריאה עליו יש לשמור ולהגן. היא ידעה לקבל לתוכה את השדים המתחוללים בי ולתת לי לנשוב לתוכה את רוח הסערה שלי, ואני ידעתי לספוג לתוכי את המאוויים הכי כמוסים שלה, ולתת לה עוגן מוחלט וידיעה אקסיומטית על היותה שייכת, מוכלת ואהובה. היינו מוחלטים. לא קיצוניים.
כשחגגנו שנה, היא ירדה על ברכיה ואמרה שיש לה בקשה מוזרה אפילו בשביל היחסים המוחלטים שלנו. היא ביקשה לקעקע על עצמה את האות הראשונה של שמי. אני לא הסכמתי. הסברתי לה שאני נרגש מהמחווה הזו, ויודע ששמי מקועקע על לוח ליבה, אולם מאחר שלחיים דרכים נסתרות משלהם איני רוצה שתעשה פעולה מוחלטת, בעולם שאינו מוחלט. היא התאכזבה אך הבינה.
כמה חודשים לאחר מכן, כשנפצעתי והייתי מאושפז במשך שבוע בבית החולים, היא שאלה אותי באחד הלילות בהם הצליחה איכשהו להתגנב אליי ולבלות את הזמן במחיצתי, אם אני מרשה לה בכל זאת לקעקע על עצמה את האות הראשונה של שמי. היא הסבירה לי שנפתולי החיים ברורים לה, אבל משקל הכאן ועכשיו מכריע, וסימון של קבע יתן בה משמעות ואושר גם אם בעתיד דרכנו יפרדו. בנסיבות, ותחת ההסברים, ונוכח הרצון, הסכמתי, וכך נעשה.
כשנה לאחר מכן החיים לקחו אותנו למחוזות בהם הקשר העז שלנו נפרם. לא כי האהבה תמה, לא כי עבר בינינו חיץ, אלא כי כוחות חזקים מאיתנו גרמו לכך, וזה למעשה סוג הפרידה הכואב ביותר שכן הבאר ממנה שאבנו את אהבתנו לא יבשה. אבל בחיים כמו בחיים, התמודדנו, וכל אחד המשיך בדרכו כשאנו לא שומרים על קשר הדוק בכדי לאפשר לתהליך ההחלמה הטבעי לקחת מקום.
שנים לא שמעתי על קורותיה, ושנינו התקדמנו בשבילים אליהם לקחו אותנו אלות הגורל, עד שלפני זמן (ממש) לא רב במסיבת הפתעה שאורגנה לאותה חברה שהכירה בינינו מלכתחילה, נפגשנו. היה נעים ומרגש, דיברנו קצת, ובשלב מסוים שאלתי אותה על הקעקוע. היא חייכה, הראתה לי אותו ברור ובהיר כשהיה, ואמרה לי כי לא היה בה ולו בדל של חרטה על שעשתה אותו, כי הוא נעשה מרצון מוחלט כזכר וציון למארג מוחלט, וגם אם לאותו מארג היתה התחלה והיה לו סוף, אופיו נותר מוטבע בה. לא אמרתי לה, אבל אם מסתכלים היטב על הצלקת שנותרה בי מאותה פציעה שהביאה להשתלשלות האירועים, ניתן למצוא בה דמיון מסוים לאות הראשונה של שמה.
אני לא קיצוני, בכלל לא. אני קשוב, מבין ואף מתאים את עצמי כשהדבר חשוב לי. כבוד ואגו אינם מובילים אותי, אלא האמת -שלי. ואמת היא מוחלטת. ואני מוחלט במקום בו אני מוצא עניין. ואני לחלוטין לא מתאים לכל אחת.