פגשתי אותה לראשונה בבר ג׳אז אפלולי בשיקגו עליו המליצו לי לוויסקי או שניים, ומוזיקה טובה. ישבתי על הבר, מקשקש קצת עם הברמנית ושותה להנאתי, ואז היא נכנסה והתיישבה ליד הפסנתר. בהתחלה היא לא צדה את עיני באופן מיוחד, אבל כשהידיים שלה נגעו בקלידים משהו קרה. הנפש שלה פתאום יצאה החוצה, והיא היתה כל כך יפה וכל כך מזמינה, וכל מה שרציתי זה להיכנס ולבדוק מה קורה שם, עד שלא יכולתי להעתיק ממנה את מבטי. הברמנית כנראה שמה לב, והיא קצת צחקה, מזגה לי כוס נוספת ושאלה אותי בטון חצי שובב וחצי מתגרה אם אני רואה משהו שאני אוהב. עניתי לה שאני שומע משהו שאני אוהב, שגורם לי לאהוב גם את מה שאני רואה.
חצי שעה לאחר מכן, היא ישבה לידי על הבר, עדיין מתנשפת מעט מהמאמץ הכרוך בהופעה שלה. שתינו כוסית וויסקי, היא הבינה מהר מאד מי אני ומה הצרכים שלי ממנה, משנינו, ויכולתי להרגיש שאלה עושים לה ממש נעים כשהיד שלי ליטפה את הירך שלה ועלתה מעט מעלה.
כשהגענו לדירה הקטנה שלה, הצמדתי אותה אליי חזק ונישקתי אותה בתובענות. הידיים שלי החלו לשוטט, להכיר את הקימורים שלה אותם רציתי לתבוע כשלי, אבל משהו בה היה עצור מעט, לא השתלב בי. האטתי לרגע. היא הרגישה. היא הביטה בי במבט חצי מתנצל חצי נבוך, ביקשה רגע, ולאחר כמה שניות חזרה כשהיא אוחזת במטרונום. היא הפעילה אותו בהינף יד, וקצב מונוטוני נעים החל להישמע באוויר. היא נצמדה אליי, חזק, והגופות שלנו החלו לזרום יחד בצורה מופלאה.
היינו תקופה יחד, היא ואני, נפגשים באופן תכוף יחסית. ובכל פעם שהמטרונום פעל, הגוף שלנו וגם הנפש שלנו פעמו באופן מתואם.
שלוש שנים לא ראיתי אותה. לפני כחודש, נפגשנו בשיקגו לוויסקי. היא מופיעה היום בפורומים הרבה יותר נחשבים ושמחתי לשמוע על הדרך שהיא עשתה. וכמו שדברים קורים, הערב נגמר אצלי בבית המלון, וזה היה כמו לנגן על כלי שלא פרטת על מיתריו מזה שנים. מצד אחד - מוכר וטוב, ומאידך - הידיים כבר לא זזות באופן חופשי על המיתרים. אבל אז היא הוציאה מהתיק מטרונום. ומאותו רגע, הכל הפך להרמוני.