את קוראת את זה לאט.
לא כי יש לך זמן פנוי,
אלא כי משהו בך כבר הבין
שאם תמהרי,
תאבדי תחושה.
יש רגע שבו את מרגישה
איך המילים מפסיקות להיות טקסט
ומתחילות להיות מגע.
לא בידיים,
מבפנים.
את יושבת כמו שאת בנסיעה לשם
אבל הגוף שלך כבר לא בדיוק שם.
הנשימה עמוקה יותר.
הכתפיים יורדות.
הירכיים נצמדות אחת לשנייה
כאילו את מנסה להחזיק משהו
שכבר מתחיל להתעורר.
לא מבקש
לא מתנצלי
פשוט יודע
ואת מרגישה את זה.
איך כל משפט שלי לוקח עוד חצי צעד פנימה,
לאט,
מדויק,
בלי להשאיר לך מקום להתחבא מאחורי היגיון.
את מרגישה את החום עולה.
לא בבת אחת,
בגלים קטנים,
כמו זיכרון גופני
הוא כאן עכשיו.
יש משהו מסוכן
בזה שלא לוחצים עלייך.
שנותנים לך לבחור
להתקרב בעצמך.
כי ברגע הזה
את מבינה,
הרצון הוא שלך.
את נושכת שפה בלי לשים לב.
לא כי את משחקת.
אלא כי הגוף שלך מגיב
לפני שאת מספיקה להחליט
והאמת?
את כבר מעבר לשלב הזה.
המילים יושבות לך נמוך בבטן
נוגעות
מגרות,
מעוררות.
את מרגישה אותן מתפשטות
כמו מגע חזק יציב דורש
את מדמיינת קרבה.
לא סצנה.
לא תנוחה.
קרבה.
נוכחות.
כמו שאת עכשיו,
בלי מאמץ,
בלי הגנות,
בלי הצורך להיראות “נכונה”.
וזה מה שעושה לך את זה.
את רוצה להרגיש
שאת נפתחת
כי מותר לך.
כי בטוח.
כי אני יודע ורוצה
להחזיק את המתח
עד שאת מבקשת עוד ועוד
עוד לפני שהבנת מה
את מרגישה את זה עכשיו,
הסקרנות.
החום.
הדחף הקטן הזה
שאומר:
“אני רוצה להמשיך את זה…
לא פה.”
כי יש דברים
שלא ניתן להרגיש עד הסוף בכתיבה
יש תחושות
שמבקשות מרחב אחר.
קצב אחר.
מילים שנאמרות לחישות באוזן
רק כשאין קהל.
ואם הגעת עד לכאן,
עם הנשימה הזאת,
עם התחושה הזאת בגוף
את כבר יודעת:
זה לא הטקסט
שעשה לך את זה.
זה החיבור.
וההמשך?
הוא תמיד קורה
במקום
שבו כבר לא צריך לכתוב הרבה
רק להרגיש,
ולהגיב.
נדמה לי שאני שומע אותך לוחשת לי:
"אוף, מה אתה עושה לי..."