דר גקיל ומיסטר הייד

רובין הוד והסוד שבין העצים

הירח הסתתר בין ענפי היער, והיא עמדה מולו, מרגישה את המתח השקט שנבנה ביניהם כבר זמן רב.

רובין לא אמר מילה.

רק התקרב.

ידו עלתה באיטיות, אצבעותיו  אוחזות קווצת שיער שנפלה על פניה. מגע חזק ובוטח  כמעט תמים — ובכל זאת כזה שהרעיד משהו עמוק בתוכה.

"את יודעת שאת יכולה ללכת," אמר בקול נמוך.

היא הרימה אליו מבט.

"אני יודעת."

"אז למה את נשארת?"

חיוך קטן עלה על שפתיה.

"כי אני רוצה."

לרגע נדמה היה שהיער כולו עצר את נשימתו.

ידו החליקה אל גרונה אוחזת בה בעדינות אך בביטחון, והיא נשענה אל המגע כאילו חיכתה לו מאז ומעולם.

לא מתוך חובה.

לא מתוך כניעה.

אלא מתוך תשוקה לבחור בו.

ובאותו רגע, בין הצללים והירח, כבר לא היה ברור מה מסוכן יותר —

המסתורין שאפף אותו,

או הכמיהה שהתעוררה בה בכל פעם שנגע בה.