לחן חסד ורחמים (חמלה)

ומה יש עוד לומר, או מה יש עוד לשתוק, או מה יש עוד לזעוק.

ככל שאני לומדת יותר, מתגלה כל המסע של התורה בתוכי ובסביבותיי,

כמו ספירלה כזו שמתגלגלת שוב ושוב באותו מסלול, ומורידה הכל עד למקום התחתון ביותר, ומעלה הכל בו זמנית, מתקיימת בכל הרבדים של 
פשט דרש רמז וסוד,
עשייה, יצירה, בריאה אצילות
נפש רוח נשמה חיה ויחידה
בכל 10 הספירות של כל 10 הספירות לפרטי פירטיהן.

הנפש והגוף בוכים ללא הרף ומדממים את עצמם.

*

קראתי, שכשתינוק בוכה חשוב מאוד לגשת אליו, כי זה האדם שהוא יגדל להיות,
אדם שגדל ויודע שיש מענה ושהוא לא לבד.
ותינוק שנותנים לו לבכות ולבכות, בסוף אמנם שותק, אבל לומד ... שהכאב שלו והמצוקה שלו לא נשמעים, ולא מקבלים הגב מן העולם,
וכך הוא גדל לחיות, וכך גם היחס שלו לבורא, והוא מגלה בורא שמשאיר אותו לבד, ולא נענה לתפילותיו,

כך היחס שלנו לעצמנו.
*
אין מה לדון אותי לדין בגין ההתנהגויות שלי, שהרי כל אחד מישראל שיהיה בנעליי יתנהג אותו דבר בדיוק,
זו משמעות האחדות, זה אותו אור, ויצאנו מאותו מקום, לגלם את השפע שאנחנו, 
ואין מה לדון אדם אחר, שהרי אם היינו בנעליו, היינו מתנהגים בדיוק כמוהו כי זה אותו אור!!! 
ולכן אין מה לשפוט אף אדם. .. .אלא להבין, ולחמול ואז לחמול עוד.
זה מה שממיס את האבנית שעל הלב.

*
אתה הולך ובא הולך ובא, ולא משכיל לזהות ולא משכיל להרגיש את האהבה שיש לך בלב, ולא את הצער שאתה גורם לי בלכתך.
אתה לא מבין את עוצמת האהבה הזו.
אדם שמבקש מישהי לאהוב אותה, מהבורא, מבקש שגם יאהבו אותו.
וכשבא צונאמי כזה של אהבה, אני מבינה למה זה יכול להרתיע, אבל האמת היא, שזה הטבע שלנו,
וצמצמנו אותו, בגלל מרחקים והתפרדויות ועיוותים תפישתיים ועוונות, חטאים וכו שמרחיקים אותנו מהאהבה טהורה ומהבורא.

*
אבא לא מרגיש טוב.
וכל נישמתי יוצאת אליו.
אני לא יודעת כמה זמן יש לנו, אני לא יודעת מה עוד צריך לעשות או מה עוד צריך להיאמר. 
איזו עוד סליחה עליי לבקש, ואיזה עוד פצעים יש לרפא, ואיך בכלל לעזור לו.
השנה הזו נתנה לנו במתנה ובחסד גדול מאוד כלפי אבא.
והשתדלתי עד מאוד לגרום לו נחת, כשכל הבפנים שלי לפעמים מרגיש חורבן.
אני מרגישה חלק ממה שעובר עליו... 
אני בוכה כמויות של דמעות, ואין להן מזור.
ואין זה סותר את רבדי התודעה האחרים שלי שיודעים שמחה וכי הכל זה אהבה כולל מה שאבא עובר. אני יודעת שה' איתו.
ואיתי, ועם האחים שלי, ועם כל ישראל, בכל שלב ומצב שאנו עוברים... האהבה נוכחת תמיד.
*
אולי אני טועה,
אולי הרצון שלי הוא לא רצון נכון.
אני לא מצליחה לראות.

תמיד כשקראתי על איכה, חשבתי שזה כמו שאר המגילות שקרויות ע"ש אישה, שבאמת יש מישהי כזו, "איכה" והיא יושבת בדד.
הזדהיתי איתה מאוד, זו אני, יושבת בדד בוכייה.
איכה = 1+10+20+5  = 26 = י+ה+ו+ה
שהיא השכינה שיושבת בבדידות.. רחוק.
בשערי ירושלים, שערי היכולת לראות בשלמות.
והיא יושבת ובוכייה... ובוכה ובוכה ובוכה - על הבדידות שלה, ממש כמוני.
רק אזכיר כי בראשית.. ה' שאל את אדם: "אייכה?"
וכי לא ידע היכן הוא, הכי יפלא דבר מפניו?
ידע גם ידע, אך רצה לשאול את אדם, האם הוא עצמו יודע היכן הוא, כי הרבה אכל מעץ הדעת טוב ורע, ודעתו נתחלקה ונפרדה.

אייכה = היכן הנוכחות ותשומת הלב שלך?
ואיכה = השכינה היושבת בדד.

האם אתה רואה את ההקבלה?
האם לב האבן שלך עומד בעינו ואינה מתמוססת אל מול כמות הדמעות שבכיתי וקוננתי עליך ועל האובדן המתמיד שאתה,
במקום שתהיה בנוכחות מלאה, ותאיר ותאהב ותממש את מה שבאמת חי בלב שלך?

עוד לא נשבר לך לרסיסים הלב שלך?
החור השחור עוד לא בלע את כל החומר שלך והארציות המוחשית בחושים שלך???
כמה עוד עיוור אתה יכול להיות?

כמה עוד שיברון לב אתה תגרום?
האם אתה מבין שזה גילום שלם ומלא של כח השטן, שנוטש?
ומתי תהפוך פניך לראות את פניי?
מתי תיישר את המבט שלך מול המבט שלי?
ומתי תצמיד את הלב שלך, ללב שלי שהוא שלך?
מתי תזהה אותך?
מתי ומה עוד צריך לקרות שתתעורר?? ותראה!! באור טוב, את כל מה שנהגתי בך.
מתי תייטיב אותי ותחבר אותי חזרה לגוף אליו אני שייכת??

מתי תפנה אליי פנים אל פנים?
מתי תתמודד עם האמת ותבחר בה על פני הזיוף והשקרים שאתה חי בהם?
מתי תיקח אחריות מולי?
מתי תפסיק לברוח ותתמודד?
ובעיקר -
מתי תביא את מלוא הנוכחות שלך?

הדמעות לא יכולות להפסיק לרדת, כי אין שום כח בעולם שיצליח לרפא  ולסתום את הגולל על מקור הדמעות שנוזלות ללא הרף, כמו השכינה שבוכה על הפירוד מבן זוגה, והלב שלך עדיין אטום!

עד מתי תקשה את ליבך ותתעלם ותברח?
עד מתי תחפש אותי בנשים אחרות?

עד מתי תמדוד אותי לפי המעשים או אי המעשים שלי, במקום לאהוב אותי כפי שאני, ללא תנאי?
עד מתי תמשיך לבגוד בי?

ומתי תחליט שאתה כבר מוכן למלא את הבריאה בנוכחותך השלמה המוארת?

ביקשת מישהי לאהוב!!
ונתנו לך כלי ריק לגמרי! שתוכל למלא את כל עצמך בו ולהשפיע לתוכו בלי הגבלה, לעד!!! 
ואתה חווה הכל הפוך! חווה חושך, ואכזבה בגלל המח והאגו שלך שמשחקים בך, במקום להקשיב ללב שצועק לך את האמת וכבר עייף, ו-נדם.
עד מתי תפקיר את השכינה שלך בגלות??? 

מתי תחליט לגאול?
מתי מידת משה תתעורר בך!
מתי מידת אהרון והשלום והאחדות, יתעורר בך?
מתי תפעל מולי בתפארת?


כמה מטומטמת אתה חושב שאני? 
למה לי בכלל להסתכל עליך אחרי כל מה שפגעת וחירבת והשחתת ובטשת ?
למה??
יש סיבה אחת ויחידה, 
אני אוהבת אותך,
אהבת אמת,
ללא שום תנאי.

אבל אסור לך לזלזל בזה כפי שעשית עד עכשיו ברציפות 4 שנים.
בכוחך לרומם, ובכוחך להשפיל,
ואתה לא יכול לכעוס עליי, שנמחקה כל הוויתי מתוך כל הפירוק שפירקת... מתי תהפוך את כל החורבן שלך לבנייה אמיתית??
לא בונים בשלט רחוק, בונים מתוך נוכחות יציבה ואיתנה, ומתמדת!!! מתוך התמסרות שלמה, כל כולך, ואתה מפחד על עצמך שתלך לאיבוד באיחוד הזה!! כי האגו מספר לך סיפורים ומעלה בך כל הפחדים על אובדן "החופש"... ואינך רואה כי החופש מושג רק ממימוש מהותך השלמה, עם הצלע שלך...

כמו היתה הצלע הזו זרוע ימין שלך, והיא מצאה את הגוף! ורודפת אחר הגוף שהיא שייכת לו, והגוף לא מזהה את הזרוע שלו! אפילו לא יודעת שהוא חסר אותה! והוא בורח מעצמו! 

איזו אטימות, כמה טיפשות?? כמה פחד וכמה אגו, כמה השלכות ומניפולציות ובריחות, במקום לקיים אחדות פשוטה!!!

אני להבה שלך! 

אתה מבין מזה אומר?

וזה הדבר שאתה נופל עליו כל החיים שלך, לשמור על "תוכו רצוף אהבה", אתה לא מצליח לשמור ולכן אתה מתנדנד כל הזמן, בא והולך ומגלה חוסר יציבות ודורש אותה ממני, אחרי שריסקת הכל. למה אתה מזלזל בי ככה? מה עשיתי לך? לחצתי לך וסימנתי לך את כל הפצעים שיש בך, וכל הפחדים שאינך מתמודד איתם.
הבאתי אותך על סף גן העדן... 

אתה חושב שמעם עצמך "רצונך" אתה מתרחק?

חושך שולט בך, כל פעם כשנדמה לך שאתה! בוחר ריחוק וניתוק. פחד ואגו.
זה הבורא מרחיק אותך, כי הוא לא מסוגל לצפות במעשיך וכי הוא חומל עליי.

וכי אני מבקשת ממנו להרחיק אותך ממני כי אתה פוגע ולא חלק מספיק ואין לך כלי להכיל אותי.

 
נתן לך אותי, כדי לפתוח לך את הלב, 
אבל אפילו אני לא מספיקה,
יש לך לב אטום, 
ושכחה, אמנזיה כבדה מאוד, תרדמת!
במקום להיות לקיים ולעשות זכר שזוכר!

אש כילתה את הבית, ואש תשוקה תקים אותו. 
מ-ט' באב ל טו' באב
ולסליחות.

עוד אתה מתלונן על הקינות, האבל והחורבן, במקום לחברן! מתלונך ומאוכזב! (למה מי אתה שתתאכזב??) על הקורבנות - שהקרבתי כדי להתקרב, על נפש שמסרתי כדי להתאחד.
ואתה נוטש, את כולן, כי הבעיה היא בך. הפגיעות היא בך. וזו חוסר היכולת שלך לקיים זוגיות שתוכה רצוף! אהבה.
ולכן אתה זה שחווית סוגי מערכות יחסים כדי לאפשר לך להיות מוכן ללהבה שלך.

לב אטום שמחפש אחריי בשדות זרים.
חי בזיוף ושקר.

עד מתי???

מתי תעלה את הדעת שלך, להכרת האחדות?

אני יודעת איך הבורא מרגיש,

אני יודעת איך השכינה מרגישה,

אני יודעת את המוות,

מתי תביא חיים ונוכחות? ותפקס את תשומת ליבך בגלוי היכן שבאמת נוכח הלב שלך?

כמה עוד תחשוב על אחרים שהם מזויפים ולא תראה את הזיוף של עצמך? והניתוק הפנימי הגמור בך, מתוך פגיעות שנצרבו בך..  זו אני משלמת את מחיר הפצעים שבך... ולכן אתה פוצע בי.

עד מתי איכה אשב בדד??

עד מתי מילותיי יפלו על אוזניים רעלות ולב אטום??

לא עמדת בעצבות, כי אינך מכיר את כאב הפירוד ולכן אתה יוצר אותו שוב ושוב, כי אתה אטום מלהרגיש.

וכי אתה משותק ולא מסוגל להניע את מציאות חייך לאיחוד, מפאת הסיפורים שהמח שלך קודח לך ומנתח לך, במקום פשוט להרגיש!!! ולפעול מתוך הלב ולממש את האמת שיש בו.

אילולא הייתי יודעת את האמת שבלב שלך, כבר הייתי הולכת מזמן.

אתה חושב שאתה נלחם עליי ומשקיע בי ולא ראית את ההפך כי אינך מזהה את הבינה שלך.

איכה אשב בדד???

עד מתי?

בית המקדש נשרף באש של מידת הדין.
כל גם הבתים והמשפחות שלנו, ובני הזוג שלנו,

מתנתקים בגלל האש,
מתחברים, בגלל האש

אני מים,

זה מקרר את האש,
אבל הלב שלו, לב אבן, ולכן המים שוחקים אותה.
שהשחיקה עצמה, הופכת את האבן לחלוק.
ובעולם של מעלה, 
לובשים חלוקים.

הוא חשב שאני עושה לו בכוונה,
הוא חשב שאני פוגעת בו,
אך זו העבודה איתי שהביאה אותו להיות ראוי לגן עדן.
זו לא יהירות, זה לא אגואיזם וזו לא גאווה,
זה ידיעת הערך שלי כפי שהוא, בלי שיפוט.

שנינו התקשרנו לאותה אחת, באותו יום, אחרי שלא דברנו איתה חודשים,
יש לנו אותן המחשבות, ואותם הרגשות, באותה עוצמה.

שנינו רוצים את אותו הדבר.

סנהדרין צ"ז א'

"אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא: מַאי קְרָא? ״כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יָדִין ה׳ עַמּוֹ [וְגוֹ׳] כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב״. אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב״ – כִּבְיָכוֹל אֵין סוֹמֵךְ וְעוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל."

עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. - האתר הזה הוא הוכחה לכך.
עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת - לכל אדם, מסורת אישית מבית אבא, כל העדוֹת והעדוּת שלנו מעידים על כך.
עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים - התמעטו, כולנו מלאי גאוות "אני יודע הכל", וכולם מלמדים ומורים זה לזה "עשה ככה ואל תעשה ככה.."
עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס - הכל התייקר, וכלום לא שווה אף לא פרוטה אחת. וכן, אבדה הפרטיות מן העולם, הכל גלוי ואין פרטיות שנשארת בפרטיותה.
עַד שֶׁיִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה - אנחנו שם לא?


אני הבאתי את זה כעת, כי רציתי לדבר על "עד שתכלס פרוטה"
המשמעות העמוקה של זה, זה עד שלא נהיה פרטים, אלא אחד.
עד שאדם יפסיק לומר "אני" ויאמר אנחנו!

"ד"ר, הרגל של אישתי כואבת לנו!"

עד שכל מנעד הקצוות של כל הקבוצות, המגזרים, המינים, והסוגים של ישראל יבינו שכולם! צריכים את כווווווולם! ואין אחד שיוצא מן הכלל,
כי ברגע שיצא אחד מן הכלל - הכלל יפסיק להיות כלל.
והכל, יהיה לכלום! 

פרוטה = שהיא מפורטת!! על כל פירטיה. מפרטת את האור, הניקבי פורט לפרטים את האור הזיכרי.
להתוודע לפרטים! היינו להיות עֵד..  לכל הפרטים, ומתוך העדות לכל הפרטים, נראה האחד אחד.
וצריך הניקבי את הזיכרי והזיכרי את הניקבי, כל אחד בתפקידו השלם והמלא.

האמת היא,

שלא מגיע לי אותו... 

האמת היא,

שהוא הלך כי הוא הרגיש שאין לו לאן להשפיע יותר,
בגלל שאני חתיכת חרא.
כי התבצרתי בתבנית המסכנות, הבכיינות, הקורבנות, האומללות, החוסר אונים, העצבות והשליליות שלי.

האמת היא,
שהוא הלך.. כי כבר לא היה לו חברותא לעבוד איתה, כי כל הזמן התנגדתי לו.
כי כל מקום סגור בתוכי, הוא פתח ואיוורר והכניס אור ועזר לי לצאת מהמבניות שאני! בניתי והכלא שאני! כלאתי את עצמי כשסירבתי לאור ולטוב,ו

ומה שהוא תמיד ניסה ללמד אותי, 
זה להתבגר, ולהפסיק להיות ילדה עם קוקיות... לקבל החלטות נחושות, לדבוק בהן ולעשות הכל אבל הכל כדי שהדבר יתממש ויתגשם.
להיות בעשייה, ולא לוותר לעצמי.

וכשכל הזמן מתבכיינים לך, ורק מוצאים סיבות תמיד איך לסבול, אז בוודאי שהוא ירים ידיים,
כי הוא לא טיפש ולא מזוכיסט.
כי הוא רצה פרטנרית שתהיה איתו במקום בו הוא נמצא... ולא רחוקה ממנו שנות אור...

אני מאשימה אותו שהוא לא מתמודד עם הפחדים שלו, כשזו גם אני שלא מתמודדת עם הפחדים שלי לנוע ולשנות.
ולצאת מהכלא שאני תמיד כולאת עצמי בו, והסגירות והעקשנות והקבעונות המחשבתיים והריגשיים שלי.

אני רועדת מכל שינוי בחיים שלי בית, או עבודה, או חרדה לפרטיות שלי, כי אני לא סומכת על עצמי, וגם לא על הבורא,
כי אני מכירה עצמי היטב, אני אפיל את עצמי בכל דרך, כדי להיות מסכנה.

כי..

כי אני מפחדת פחד מוות לצאת מתבנית המסכנות.
כי אני רועדת למוות מלקחת אחריות מלאה על כל חיי ועליי ועל התבניות שלי  כי אז -

לא יהיה לי את מי להאשים!

הוא תמיד אמר לי את זה,
והראה לי את כל הדפיקויות שלי,
וזה היה לי קשה וכואב, וחוויתי את זה כביקורת, אבל זה בכלל לא היתה ביקורת ממנו, זה תמיד היה שיקוף שלי.
וכל הכעס  שלי עליו, זה הכעס שלי עליי, על שאני תוקעת עצמי בכלא תודעתי ומסכן שכזה... ואין מוצא ממנו, כי לא עשיתי לעצמי מוצא ממנו.

אני יודעת לדבר אור, היטב, אבל זה הוא שיודע להיות אור.
ולידו, אני באמת חושך,
אבל זו לא אמת, האמת היא שאני גם אור, אני פשוט מתנהגת כמו חושך, כי שכחתי!! שכחתי איך אור מתנהג, כי שכחתי את הטבע האמיתי שלי, כי התרחקתי ממני 

וזה בכלל לא הוא שהתרחק ממני, אלא אני מעצמי.

ועל זה היה הכעס הגדול שלו עליי,
שהוא ראה את הפוטנציאל, 
וראה איך אני הורסת אותו במו ידיי.

(וזה גם הכעס של הבורא עליי, מאותה הסיבה בדיוק! )

אז מה יש לכעוס עליו?
יש רק להכיר לו תודה... ולהתבייש למוות.
ואפשר להצטער, אבל להצטער לא עוזר,
עוזר לקבל החלטה לשמח את עצמי ולקדם את עצמי למקום שאני יודעת שעליי להגיע אליו ולהיות בו במלואי.
ולהפסיק להיות חתיכת חרא.

זו בדיוק הכפיות טובה שבי,
וזו נקודת השנאה העצמית שבי,

ולכן אני כל הזמן חשה לא ראויה לחיות... 
וטובעת במוות ובהעדר חיוּת.

וזה הלופ הפנימי של החיים שלי.

כבר ציינתי פה בעבר, כי יש דבר חשוב מאוד שכל מתאבד חייב לדעת!
מתאבד, הרי רוצה לאבד את המצב בו הוא שרוי, ולהשתחרר.
מה שמתאבדים לא יודעים, הוא שהמצב ממנו הם רוצים לברוח, 
המצב ממנו הם מתאווים ומשתוקקים להיגאל,
הוא בדיוק המצב שהם הולכים לפגוש בעולם הבא - רק - לנצח!
כי רק פה אפשר לשנות!!
(או עד ש 60 ריבוא מישראל יאמרו עליהם קדיש.. באחרית הימים באחדות השלמה). 

כי המצב התודעתי שאנו נמצאים בו בחיינו, הוא יהיה המצב התודעתי אח"כ,
ולכן נאמר לנו "ונתתי לכם את הברכה ואת הקללה, את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים!" כי לבחור בחיים, זה לבחור בבורא,
ובתודעה שיהיה נעים לחוות אותה לנצח! היא תודעת גן עדן.
ולכן גם, זה "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" כשאנו עוברים לעולם הבא, שנצא מכאן מתוקנים, ובתודעת אחדות, שהכל אחד.

ובמה אני עוסקת?
כן יש בי השתוקקות גדולה מאוד לחוות אהבה שלמה, וזוגיות שאין בה חוצץ, כמו אדם וחווה, 
יש בי השתוקקות אינסופית לעזור לאנשים לפלס את הדרך בתוכם אל תוך עצמם! 
יש בי צורך בלתי נדלה להבין ולדעת את הבריאה, את המבניות שלה... כדי להייטיב לאנשים, כדי להתיישר עם הבורא, וכדי להיות אני בצורה האמיתית של זה.

ולא חתיכת חרא.. כפויית טובה... שמטמאה כל דבר טהור חי ושמח עם העצבות, בכיינות, קורבנות וכו, שבי.

האמת היא,
שמגיעה לו אישה טובה, חכמה, חדה, ושמחה, אשת עשייה.
ולא כלי ריק מתוכן וחשוך, שמוותר לעצמו.. ומתבכיין אפילו על זה, במקום לקום ולשנות.. ולאמץ תודעה של: אני בדרך! תודעה של: אני מתקדמת 
תודעה של: אני בוחרת להיות שמחה באמת מכל אשר נוכח בחיי ברגע הזה ועם מי שאני, אפילו שאני .. כן - חתיכת חרא וכפויית טובה.

(וכן, כולל גם לצאת מההלקאה העצמית המבחילה הזו).

אבל זה חייב להיות פה.
זה חייב להיות כתוב.

כי יש את זה בכולנו.


ואיפה אני נטשתי אנשים שלא הצליחו לצאת מהכלא התודעתי שלהם?
אה כן, נטשתי את המשפחה שלי... אני נהגתי בדיוק כמוהו, למען האמת - נהגתי גרוע מאוד, 
כי הוא? הוא לא ויתר עליי.
ואני ויתרתי.. על המשפחה שלי, כשהן לא הצליחו לצאת מהתבניות שלהם.

אני רציתי לחיות, וגזרתי על עצמי נפרדות כדי לחיות.
אבל למעשה, 
היתה שם בדידות קשה מאוד... וזה הכי מוות שיכול להיות.  ניתוק מהאחדות.. ומהמשפחה.

אז -
על מה באמת אני מאשימה אותו, על נטישה??
אני עשיתי בדיוק אותו דבר.

הבורא חמל עליי ונתן לי אותו לכברת דרך. לפחות שאראה את כל החטאים שלי, ואת מה שהביא אותי עד הלום, והתוצאות של הכלא התודעתי הזה לאורך כל החיים שלי.
ויש פה בחירה... מה לעשות עם כל התובנות הנהדרות האלו, כי להבין זה לא מספיק, צריך להתנהג אחרת.
ולהפסיק להיות חתיכת חרא.

עכשיו צריך לראות מה זה משהו אחר, ואיך משהו אחר מתנהג. 
(וכמובן שגם את זה הוא כבר לימד אותי ותרגל איתי.. ). 
נתן לי את כל הכלים שלו, שהשיג. 

ומה אני נתתי לו?
הטחות.


תמיד אומרים שהאישה תביא אותך לגן עדן,
אז - על העבודה איתי, אכן מגיע לו מקום בגן עדן.
הבאתי אותו לשם.

כן,
הפירסום יוצג, לעיני כל!

"יאוַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וְהִנֵּ֧ה יְהֹוָ֣ה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א בָר֖וּחַ יְהֹוָ֑ה וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יְהֹוָֽה׃ יבוְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהֹוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃"

זה תמיד עורר בי צמרמורת ויראת הרוממות, עם נוכחות מלאה הפסוק הזה, כמו גם "...ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..."

יש מקום עמוק פנימי מאוד של שקט.

מקום שאין בו שום תנועה, כי אין בו שום רצון, מלבד הוויה, מלבד להיות.

אני הייתי במקום הזה, אני טעמתי אותו, ומרגע שהתוודעתי אליו, כל כולי משתוקקת אליו.

אין שם אני ועם זאת, אני נוכחת שם במלואי.

אין שם שום רצון, כי לא צריך כלום, כי זה מקום של מלאות שלמה.
ולכן זה מקום סטטי שאין בו תנועה.
הבורא אמר לנו, לא יראני אדם וחי, ועם זאת, הוא עצמו אל חי.

דממה.. 
דום, ודומיה.
כדי להגיע לאינסוף, ל-א', יש לידום. 
א-דֹם, הוא אדם.

האם אנחנו יכולים? להיות דוממים?
כמו אבן... ?
זה לא רק לא להוציא מילה או צליל או קול או תנועה, 
זה גם להיות בשקט בפנים בהוויה, בלי שום דיבור פנימי, דממה.



אחרי שכבר אמרנו הכל, מה עוד יש לומר שלא נאמר?
הכל נאמר. ומה שלא נאמר בקול, נאמר בשקט בפנים.
אין לי אלא להיות אני.

פעם חשבתי שהבורא ככ שונא אותי ולכן הרחיק אותי ממנו ושם אותי בחומר, בעולם העשייה (מה לי ולעולם העשייה?)
אבל כשהצלע שאני הייתי מחוברת עם הגוף שאני שייכת לו, כל הצבעים בעולם קיבלו יותר צבע, ואז ידעתי שמעולם לא ראיתי כלום, כי הכל היה מונוכרום ולפתע הכל קיבל חיות! ואז חשבתי: אה הבורא ממש אוהב אותי ששלח אותי לעולם העשייה עם גוף כדי שאני אוכל להרגיש את כל המלאות הזו שהגוף שאני שייכת לו מילא אותי.
ואז הוא היה נבהל, מהדבקות שלי, ו.. ברח.  ואז הייתי מרגישה שכל החיות יצאה ממני והרגשתי מוות. וזה ככה קרה מליוני פעמים (26), וכבר היית מצפה שאדע, נכון? אבל לא, זה כל פעם מחדש נחווה מוות. 
זה איפשר לי להבין את הפסוק על בשרי: ברוך אתה... מחייה המתים.
ובתוך השקט, כרגיל התחלתי לדבר היכן שאני בדר"כ מדברת, לרוב אני לבדי שם, אבל זכיתי ויש איתי רב שיודע להגיע אליי שם בדיוק ולדבר איתי ממקומות שאף נפש חיה לא דיברה איתי קודם, רק הבורא. ובעליונים הרי אני שומעת אותו והכל מתנהל שם באחדות גמורה, ושוב אני מתרסקת למציאות שהכל בנפרדות גמורה, והנפש שלי משוסעת שוב ושוב ושוב, עד שלפרקים כבר לא היה הבדל אם אני עם או בלי, אם אני חיה או מתה.
אמרתי,
שפעם חשבתי שהבורא שם אותי בתוך עולם העשייה כי הוא ממש אוהב אותי,
ואז חשבתי שכשאני אמות, אולי הוא אפילו יאהב אותי יותר, כי לא יהיה חוצץ של גוף. אני אבלע בו... 
זה מה שרציתי שיקרה עם הגוף אליו אני שייכת.. להיבלע בו, והוא מצידו הפך הגמור, באימה מפני להיבלע ולאבד את עצמו בתוך האהבה הזו.

וזה ריקוד, של חיים ומוות, של אש ומים : )) וקרח.. 

וזה גם שיר, כי אני שיר והוא שיר ואנחנו שיר,

אני כינור, וכשאני מנגנת לבד זה נשמע יללני ובכייני מאוד, כמו ילדה עם קוקיות.
וכל ניגון בלעדיי, לא יאפשר הרמוניה, ומי שמאפשר להרמוניה לשכון, זה הנבל.
ולכן זה כינור ונבל.
ביחד הם יוצרים שיר אחד, הרמוניה.
ובשביל שתהיה הרמוניה, אני חייבת לילל כמו כינור!! 
והוא חייב להיות נבל!
(הוא טוב בזה!)


כדי להתוודע לבורא, ולחזות כי הוא בעצמו טוב! ולכן כל אשר יוצא ממנו הוא טוב, ולכן הוא מייטיב, יש לקרוא מחדש את כל התורה ולראות איך הכל הוא חי ועושה תנועות של אחדות, גם רצח קין והבל (זה איפשר לו להגיע להיות משה!) ופנחס וזימרי בן סלוא וכזבי בת צור, זה איפשר לזימרי להיות ר' עקיבא!.

לא נכון יהיה לראות את פרק החיים שלנו בפני עצמו, אלא בראי כל היריעה כולה. זה כמו לראות סצינה אחת מסרט מבלי להבין את כל הקונטקסט.

זה גם מה שמביא ואתנו לשיפוט וביקורתיות.. שאנו רואים תמונה אחת מתוך הסרט השלם, או שומעים רק את הכינור ומאבדים את ההרמוניה!

וכדי לשמוע ולחוות את ההרמוניה, חייבים לפרט את הדברים לפרטים, ולכן להגדיל את הכלי... 
"את מציפה אותי בפרטים" = אני מצטער, אין לי יכולת, הכלי שלי קטן.

גם שלי היה כלי קטן, כשבאת, והגדלתי לך אותו,
במיליון ותשעים! 
וכשלא יכולתי יותר ועוד, את נשמתי והגדלתי את היכולת להכיל עוד. ועוד ועוד, והתפוצצתי, ועדיין הגדלתי עוד, תמיד - כדי שיהיה לך מקום, כי אני באמת אוהבת אותך.
גם כשאני שונאת אותך למוות, אני אוהבת אותך. 
ומי שכלוא בחמשת חושיו ותחושותיו, לא יכול להתוודע לאהבה שנמצאת מתחת לשנאה ולכעס, ולא יכול להעמיק לעומקי גבהי השמיים והבריאה. 
אני יודעת להיות שם, ובמקום ללמוד ממני,  במקום ללמוד ממני.. עשית דברים אחרים.

אתה פגשת אותי רק פעם אחת, אותה פעם ראשונה.
כשלא חסמת ולא התנגדת, ולא פחדת, והיית מוקסם ומתפלא ומלא שמחה אפילו ברזולוציות השמחה שלך, זו היתה שמחה עילאה, 
כי ידעת מי אני עבורך, וכי זיהית אותי.
כל מה שקרה לאחר מכן, היתה האנרגיה הגברית שלך שחסמה אותנו מלהיפגש שוב,
האגו, והמניפולציות הרבות שהפעלת, והשלכת עליי במקום לראות את האור שהינני.
אתה נבהלת מהחיבור הזה, מהאינטימיות הזו.
נבהלת מהקירבה,
אני לא מאשימה אותך, אני נבהלתי גם, מהאנרגיה שלך, ומלחכות לך ככ הרבה שנים, שכבר לא האמנתי שתגיע.
כבר חסמתי את הלב שלי, וכאמור וכידוע, פגשתי אותך כדי ללכת, ממש לא כדי להתחבר.

מה אם באמת כל מהלך חיי הושפע מהבחירות שלך?


למה אתה חוזר כל פעם?
מתי תבחר לראות ולהתמודד עם כל התכולה הריגשית שלך שאתה מסרב לראות, ותבחר אהבה שמתגשמת?
מי שצריך היה להכין אותו לחיבור שלם ומלא, זה אתה ולכן קיבלת לחוות בחייך נישואין ומחויבויות... ונאמנות, ואמת, ומה עם האמת שבלב שלך?
עד מתי תשקר לעצמך? ותברח בתואנות שונות של השכל המבריק שלך שמאכיל אותך מתוך פחדים?
אתה חושב שאצלך אין חרדת נטישה?
אם אתה חושב כך, אתה טועה.
ועוד איך יש בך חרדת נטישה, בדיוק באותה עוצמה שיש בי, רק התגובה שלך הפוכה, ולכן אתה בורח מלהתחבר.
אם אתה חווה האשמות מהסביבה שלך, אולי תבדוק במה אתה מאשים את עצמך? 
אולי בכל שאתה לא חי הלכה למעשה את האהבה שיש לך בלב עמוק?
אולי אתה כועס על עצמך שנטשת אותך, לטובת אחרים ומשיקולי שכל ו"היגיון"?
איפה אתה לא מספר אמת לעצמך?

תראה באיזו אובססיביות אתה שומר אותי במרחק.. ובהתמדה.
אתה עדיין חושב שאתה מתמודד עם פחדים? : ))


אולי אתה ככ מזלזל בי שאתה חושב שהייתי דבקה בך מתוך מסכנות שלי? לבדיות? חוסר אונים?
למה לי, לדבוק באדם שדוחה אותי כל הזמן? מה, אני מטומטמת בעיניך?

אתה יודע למה?
זה בגלל שאני יודעת את החיבור.

ביקשת מישהי לאהוב, והבורא ראה שאתה מוכן ושלח לך משלך.
ומה עשית?
נכון! דחית את השפע שלך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ו-שוב! ושוב... 26 פעמים, י.ה.ו.ה פעמים.
וככה בדיוק אתה גם דוחה את עצמך לטובת אינספור תירוצים וסיבות ... מלבד להודות באמת: פחד!
ולכן אתה גם לא מניע שום דבר.

תרדמת.

וכי כל הרגשות שלך לא געשו בדיוק כמו אצלי? וכי לא השלכת עליי כל תכולתך בדיוק כפי שאני עשיתי?
אתה התנהגת בדיוק אותו דבר... רק מבלי לראות... גם לא הסכמת שאראה לך (פחדים, מישהו?)
חווית ביקורת והאשמות.. כי כך גם אני הרגשתי, אל תשכח שאתה מתבונן במראה הכי מדויקת שלך.... אין מנוס מזה.
"היא ככה ואני אחרת.." לא עובד ולא יכול לעבוד פה. אתה יודע מזו להבה תאומה?? תאומה??? 
גם אתה בשיתוק וקיפאון... לא בחוץ - בפנימיות שלך.

ואז מה עשית?
כל פעם כשהיה ממש קשה, נטשת.

ובפעם האחרונה מה היתה הסיבה?
אה כן, לא הוכחתי ולא הבאתי תוצאות בעולם העשייה. גרמתי לך לייאוש, הרגשת שאתה מבזבז את האור שלך עליי.
תאר לך מה הבורא היה חושב לו היה מרגיש שהוא מבזבז עליך את האור שלו.
ונוטש אותך.
הרגשת חנוק בגלל תלות שלי בך? (זה הסיפור כן, לא אומר שזו אמת. הקיום שלי תלוי בבורא) וזה בדיוק זה, גם הקיום שלך תלוי.. בבורא.
וזה עלה כדי שתחוש תלות מכל הכיוונים שלה. ויש מקום שזה קביל ונורמלי ויש מקומות שחשוב לשחרר בהם תלות ולהיות בעצמאות.
הקיום שלי תלוי בחמצן מים ומזון... ו- אהבה. ו-אור.
ושיהיה לי למי להשפיע את עצמי.

הסתכלת עליי, כלי ריק ובמקום לשמוח שקיבלת כלי ריק שאתה יכול למלא אותו אינסוף, אתה מעדיף כלים שלא מסוגלים לקבל ממך, ולא מאפשרים לך להיות אתה במלוא העוצמה שלך. ראית את האפסיות שבי... במקום את האפשרות. התאכזבת כי אתה מודד הכל לפי אמות מידה של עולם העשייה, ואני באתי להזכיר לך שנחצבנו מעולמות אחרים...  לעולם הבא לא נעבור עם העשייה.. אלא עם מה שהשגנו תודעתית. הגוף לא עובר איתנו הלאה (זה לא אומר שהעשייה לא חשובה, היא חשובה מאין כמוה.. אנו כאן "לעובדה ולשומרה"... ולהגן! על העדינות).

אני מפרטת דברים לפירטיהם כי זו האנרגיה הניקבית שלך. לקבל את האור ממך ולפרט אותו ולהשפיע אותו הלאה.
כשאתה מחליט להפסיק להשפיע לי, איך אשפיע הלאה? ואתה דן ושופט אותי על חוסר יכולת להוריד לארציות כשאינך מבין שזה התפקיד שלך בכח.. 
אתה מצפה ממני מה שאתה מצפה ממך, מבלי להבין שאני האנרגיה הניקבית!!! זה פועל אחרת. ואתה סירבת ללמוד ממני את האנרגיה הניקבית, למדת אותה בראי השכל שלך, אבל לא כך לומדים אנרגיה ניקבית - אנרגיה ניקבית לומדים דרך הגוף, דרך להרגיש ולחוות. חווה! 
אני למדתי את האנרגיה הגברית שלך היטב, כי יש בי יכולת אינסופית להכיל את כל התכולה שהבאת איתך, וכל מה שהאכלת אותי והכתבת לנו, לא כי זו האמת - אלא כדי לשמור את החיבור. האמת לא יכולה להיות מורכבת רק ממה שאתה רואה, היא צריכה גם את מה שאני רואה. אותי, כפי שהינני, מבלי לנסות לשנות אותי בכלל... אלא לקבל אותי כפי שהינני. ולהבין את התבונה של הבורא שעשה אותי כפי שהינני. 
רק מתוך למלא את הכלי שלי באהבה, במגע, בחיבור שלם ומלא, בקידושין! יכול להיות שינוי. וזה לא בא מהאויר, זה בא מעולם של עשייה, ושל גוף.

ואמרתי לך את זה בהתחלה של ההתחלה, כי כבר אז מיד ידעתי, אבל לא הסכמת בדרך "שלי", ולכן הלכנו בדרך שלך, וראה לאן הגענו.
זו עבודה לא נכונה עם הבינה שלך, אני מביאה את הבינה, עליך להסכים לקבל, ולעבד את זה ביחד.
ולכן גם שום שליטה לא תעבוד פה.
חייב להיות נקי מכל רצון לשלוט ולנהל מה שעשה לך כאוס בחיים שלך... והפך לך את כל הפנימיות (דבר עם הבורא על כך ותסדר את התוהו ובוהו בתוכך). 
וראה, לאט לאט הנמכת את זה.. את הרצון לשלוט, אך זה גרם לך להרגיש חסר ערך, שלקחת את עצמך לחפש היכן להשקיע.. כי אני לא השקעה משתלמת ככ. זה הראש העיסקי.. התכליתי.. הזיכרי. וזה לא עובד ככה.

אמרת לי ענווה, וזה אתה שצריך לבוא איתה. ועשית את זה, הבאת עוד ועוד ענווה. רק לסדר אותה במקום הנכון.. 

אתה חושב שאני לא יודעת מה יש בלב שלך?
אתה חושב שאני לא יודעת שאתה חושב עליי כמעט כל הזמן?
אתה חושב שאני לא יודעת את הגעגוע שלך, ואת הרצון שלך לבקש סליחה? האגו לא יתן לך, אבל דע כי זה שם.
ועד שלא תתן לי הכרה, לא אוכל להיות שלמה מולך ועבורך. לא יקרה.
בכלל לא ראית אותי, ראית את כל ההשלכות שלך שהשלכת עליי, אבל לא אותי.. (זוכר שאמרת לי את זה פעם? אלא שחשבתי אז שזה אתה, כשלמעשה ביטאת מה שאני הרגשתי בפנים.. כי ועוד איך ראיתי אותך, וזה מה שמונע ממני להניח לך, זו נקודת האחיזה שלי, ויש נקודה אחת שאני לעולם לא אעזוב, היא נקודת האמת).

תלך, תבוא, בגילגול הזה, בגילגול הבא (כמה עוד סיפורים אתה צריך לספר לעצמך, וכמה עוד גילגולים תבזבז?)
ככה כמו הגלים: תבוא, תלך.
ואני לעולם עומדת.

קל לך לראות את החוסר יציבות הריגשית שלי, ואיך ער בכלל לחוסר יציבות שלך.

אתה חושב שאתה מתמודד עם ילדה עם קוקיות, ולא רואה את הילדותי שאתה. גם לא את העקשנות המגוננת שלך על עצמך... 

"רק אל תשרפי אותי" ביקשת, ושרפת אותי... ולא אמרתי לך מילה.
במקום להפיח חיים, כיבית הכל ואז אמרת: אני לא רואה כלום, אני רואה חושך, הכל חשוך.
ואמרתי לך שברוך הבא לחור השחור, שצריך לעבור בו כדי להגיע אליי, כדי שתבין איפה אני, מי אני ומה כוחותיי. אני עברתי שם - לבד. 
ואתה נכנעת לחור השחור והרפית ידיך. 
זה בסדר, אין שיפוט, אני נהגתי בדיוק אותו דבר... : ))
אני רק מתמללת את הדברים.

אתה מפחד ממני, כי אתה יודע שאני רואה אותך לאשורך, ואין עוד ברייה שרואה את הבריחות שלך. גם אין עוד ברייה שיכולה לראות את האור שלך כפי שאני רואה אותו. אפחד לא יתן לך הכרה כי אפחד לא רואה - הם רואים חלקים. כל אחד יתן לך הכרה על חלק... 
מי עוד יכיל את הנטישות שלך??
"בתים נפרדים" אמרת..  שאני לא ארצה אותך כל הזמן ואצטרך לנוח והפסקה, כשדיברת בעצם על עצמך. כי זה המנגנון שלך. 
אתה מבין למה היית צריך לתרגל מערכת נישואין לפני שאני מגיעה?

מה עוד צריך להתרחש עד שתפעל נכון?
עד שתבוא במלואך?
נכון ומוכן למסע הזה?
למה אתה מעכב אותו?

בכיינות.
כינור מגיע להרמוניה כשהוא עם נבל 
"עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר."
כשיש צליל אחד, הוא יכול להיות צורם, אך כשהוא מנגן עם עוד כלים, הוא משלים את ההרמוניה.
גם את הבכיינות יש לקבל... ולהבין מה טוב בה, ואיך שורשה מן הטוב והאהבה עצמה.
ולהיות סלחן!!

הדיבור נופל על אוזניים ערלות, והמילים מחליקות על לב של אבן..  ועל קיפאון וחוסר יכולת להוריד את האהבה הזו לארציות למימוש.. ולהניע תנועות, שבכוחן לפרק מה שכבר מפורק ומעולם לא באמת התחבר.

אבל אם בכל זאת, יש איזה פתח..
רציתי לומר לך תודה גדולה מאוד, על כל כעס שכעסת עליי, ועל כל יראה שהעמדת מולי, ועל כל שיתוק שגרמת לי... כי בכך טיהרת אותי... ועל כך אני מודה לך מן המקום העמוק ביותר שהשגתי והגעתי אליו.

וכדי להבין את מהות הכרת התודה ממני, עליך ללמוד את הפרשה, מטות ומסעי - סוף ספר במדבר, תכף נכנסים לארציות... ב-דברים.

על מידת הכעס

איך כעס יכול לשמש בקדושה ומהי מעלתו של הכעס?

אנו רגילים לראות את הכעס כדבר שלילי, שהרי אין לו באמת תכלית מלבד גאווה שיש בכועס, שחושב שאדם עשה לו משהו או לא ראה אותו, והרי הכל מאת הבורא עצמו, ועל מה יש לכעוס?

אבל יש עוד צדדים לכעס, שהרי הוא קיים בבריאה, והכיצד יכול לשמש הכעס לטובה?

אנחנו על סף הכניסה לארץ ישראל, היינו לגן העדן, ויש לסלק את הקליפות, לנקות ולטהר את הטומאה שהיתה בארץ ולהכשיר אותה לשמש בקודש ובטהרה.
משמעות הטומאה, שהדבר אטום לאור ולכן לא יכול לשמש ככלי לאור אינסוף. וקיבלנו הנחיות איך לנקות ולטהר אפילו את הדומם שהיה ברשות גוי, ולהופכו לטהור.
משה ציווה מכל שבט לבחור את הטהורים ביותר, אלף מכל שבט, כולל הלוויים (שלא נלחמו במלחמות הקודמות בפועל, אלא ברמות העדינות יותר של הטומאה, שהקרב היה מלחימה בפועל ומתפילה בד בבד).
וזה לא הספיק, ולכן גייסו מכל שבט עוד אלף, שיתפללו עליהם (על הלוחמים בפועל). ולא נפל מהם אחד!
כשחזרו, אחרי שנחשפו לכל הטומאה, וטיהרו וניטהרו, הביאו קורבן, ואז שמעו מפי אהרון כל הלכות טהרת הכלים, והחלו בוכים למשה ומתוודים... כאומרים: הכלי שהוא דומם, הגם שהיה חדש ולא היה בו שימוש, טמא רק מעצם השהייה אצל הגוי והאדם שיש לו עיניים ואוזניים איך לא יטמא?
וביקשו להיטהר גם מהמחשבות שעלו בהם בזמן שטיהרו הכל.

ואת המחשבות, קשה מאוד להוציא...
ראה משה, לליבם, וידע כי שקועים הם בטומאה שגם הקורבן לא יכפר... ומסר נפש עליהם, מה עשה?
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל ..." כעס עליהם, ובכך איבד את כל הלכות מתוכו.
למה עשה כן?
מפאת כעסו עליהם, נתבטלו כל הירהורי הלב והמחשבות הטמאות מקירבם.

טיהר אותם! בכעס.

והרי חלק מהפרשה מלמד כי טהרת כלי המשמש באש, טהרתו באש, וכלי המשמש במים, ניטהר במים - ואת הכל יש גם לטבול במקווה לטהרה שלמה.

אלו דברים עמוקים מאוד, ואל לנו לראות אותם כפשוטם.
7 עמי כנען שעל ישראל היה להכריע כדי להיכנס לגן העדן וליישב את הארץ לבנות אותה ולהיבנות ממנה, אלו הם כוחות בנפש כנגד המידות שאם לא מתגברים עליהם, נוצר ניתוק באחת מאור עליון.

הַכְּנַעֲנִי
הַחִתִּי
הָאֱמֹרִי
הַפְּרִזִּי
הַחִוִּי
הַגִּרְגָּשִׁי
הַיְבוּסִי

אלו לא סתם שמות.. אלא שמות המעידים על כוחות הנפש השליליים, וכדי להיכנס לעדן ולקיים עדן עלי אדמות, יש להתגבר על כולם:

כנעני - חסד שלילי, נכנע לחומר, תאוות החומריות ולנפש בהמית
חיתי - גבורה שלילית, כעס, אכזריות קשה, מטיל פחד, חת
אמורי - תפארת שלילית, גאווה, רוממות עצמית, התנשאות, חיצוניות, מטיל מורא רע, עבד כי ימלוך
חוי - נצח שלילי, שקרים, פיטפוט, קלות ראש, חוויות שליליות
פריזי - הוד שלילי, פריקת עול, חוסר יציבות, ציניות ועצלנות, דחיינות, מפריז, מנפח, לא מדוייק
יבוסי - יסוד השלילי, התקשרות לדברים שליליים ועקשנות, תבוסתנות
גרגשי - מלכות שלילית, פגם במידת הענווה, בריחה, מתגרש

לא רק במעשה, אלא גם בדיבור וגם לטהר את המחשבה כולה, כך שגם לא יהיה הירהור רע, שהרי ההירהורים הרעים הם הפוגמים בצינורות השפע, וכי כיצד תשפיע הברכה ככה?

על כן,
ולשם כך כתבתי את הפוסט הזה,
חשובה עד מאוד תיקונה של המחשבה!
ואם קשה לשמור את הלשון, תארו בנפשכם הקושי לשמור את המחשבה...

וזו הסיבה שמשה מסר נפש על הלוחמים, שבמידת הכעס שביטא כלפיהם, טיהר כל מחשבותם והירהור נגוע בטומאה.
וכדי להבין את זה לעומק, יש ללמוד מה עשו המדיינים לישראל, ונשות מדיין שהיה צורך בכזה טיהור... וזיכוך.

(אמרתי לך, שלכל מידה בספירות יש את הצד האחר. ראיתי את זה מבשרי, ואחכ מצאתי את זה כתוב בספרים, כרגיל).

"במקום שאדם חושב, שם הוא נמצא"

תפקיד הלוי היה לא להלחם בפועל, אלא בגווני הרגש העדינים יותר, לוי לא השתתף במלחמות, אלא במלחמות ברוח ובנפש, אלא שבמלחמה עם מדין, נדרש גם לוי למסור 1000 חיילים טהורים. לוי לא קיבל נחלה, וישב בין כולם, וקיבל 42 ערים + 6 ערי מקלט. ממש כמו מ"ב תחנות בתודעה להתעלות השלמה.
כך שאל תכעס עליי שיש לי קושי להיכנס לפעול בארציות. תבין אותי. ואם אתה עדיין דן אותי, דע כי אם היית אני, היית מתנהג בדיוק כמוני, לא היית משנה כלום, ואם אני הייתי אתה, הייתי מתנהגת בדיוק כמוך, ולא הייתי משנה כלום. ועל כן, הכעס שלי עליך, אינו כעס אמיתי, ואין לו שורש.. והכאב שעוררת בי, הוא כאב הנפרדות על כל רבדיה. והכאב שביטאתי בפניך, הוא הכאב גם שלך, אל לך להתכחש לו.

שנאה..
"כי מסיני תצא תורה.."
לא נאמר "בסיני ניתנה תורה" אלא מסיני... 
שיצאה השנאה עם התורה ביחד.

לאה נראתה בעיני עצמה אישה שנואה, שלא בה בחרו.

גם אני מרגישה ככה, 
שלא בחרו בי,
שלא נבחרתי.

שלא בחרו להתחבר איתי בכל הקומה כולה,
כאילו אני לא מספיק טובה ... 

זוהי הרגשת הדחייה, שמפעילה את חרדת הנטישה.
שטן, נטש.. אותן האותיות.

יעקב בחר את רחל, כי רחל אכן התאימה ליעקב, והבורא סובב כך שלאה נכנסה לחופה קודם, למה?
בעיניים אנושיות אנו רואים רמייה, רמאות.. שהרי רחל ולאה אחיות תאומות זהות! שנולדו לאבי אבות הרמאות.. 
למי עוד רימה?
ובאיזה עיניין??

נכון!
יעקב גם רימה, וגנב מאחיו הבכור את הבכורה.
סדרי עולם השתנו,
כי לאה הבכירה היתה אמורה להיות לעשו הבכור, רחל ליעקב (צעירה לצעיר). 
ברגע שיצאה תנועה כזו מן הבריאה, שהרי הבכורה ליעקב, ולכן לבן מסר בכורה לבכור!!
ולמעשה הסדר התקין נשמר כל הזמן.

מה עוד קרה?
יעקב שרה עם המלאך והתמודד עם שרו של עשו, ועם כל הפנימיות שלו, והתעלה ולכן החליפו לו שם!
יעקב הפך לישראל, וכך רחל היא ליעקב, ולאה היא לישראל! ואינה שנואה כלל, ואהובה היא עד מאוד.

זהו בית ישראל,
השלם המלא.

הן לא שתיים, הן אחת שלמה!
אחת מסרה נפש עבור השנייה, אחיות! תאומות זהות! יצאו מאותה רחם ולכן יכלו להטות את הכף לצד האור וביחד עם יעקב ישראל, לבנות את הבית השלם, שהשתלשל עד שלמה, ובימיו ירד לעולם העשייה לכדי התהוות בית המקדש....
אלו אנחנו!

זה קרה לנו!
וזה יצא ב-קין.. בקנאה, שאדם חושב שהאחר קיבל יותר טוב משלו... ש-הוא, מקופח!
אבל האמת היא, שהוא פשוט לא הצליח לראות את הטוב שהוא קיבל... ולכן חשב שקיבל פחות טוב.

הקינאה הזו, היא המולידה שנאה, והשנאה מולידה רצח.. 

אז להשיב את הדברים חזרה לאהבה,
זה להבין ולהשכיל להרגיש ולדעת, כי כל אחד מקבל את שלו כפי מידתו, ועפ"י דבקותו באהבה ללא תנאי, ובבורא... ובמסלול חייו האישי.
ואדם, ראשית כל צריך לבחור בעצמו, לא אגו, אלא בצו הלב, מתוך אהבה מוארת. להתוודע לפנימיות שלו ולהכיר אותה ואת כל כוחות הנפש הפועלים בו,
לגמול עצמו מהתמכרויות ולדבק עצמו בחסד, נתינה, והשפעה ובפרט סליחה שלמה.

דברים שאומרים בשקט:
"עוד"
"בואי"
"אני אוהב אותך"
"איך לעזור לך? מה יקל עליך?"

בסופו של דבר זו לא העשייה עצמה, בעולם עליון אין עשייה, האמת היא נוכחות מלאה ושלמה.
נוכחות.

נוכחות.

זה כל מה שביקשתי ממך. 
וזה הדבר היחידי שאתה מונע ממני, ומצפה ליציבות ושמחה ממני כדי לנכוח.
קל לך בזמנים הטובים, ובזמני שקשה אתה בורח ומתנתק, מתוך הפחדים והמחשבות שמשחקות לך בתודעה במקום לבטא לב חם ואוהב, במקום לקיים את האמת שבלב שלך, אתה בפועל חי חיי שקר. לא אחד בהוויתך ולכן, מזויף.

שטן אותיות נטש. 
מה הפעולה שלו?
בא ומפתה אותך לדבר חטא, היינו להחטיא את האהבה ללא תנאי, ככה נופלים למקומות של חושך, ונפרדות, ואומללות, וצער. ואז מה הוא עושה? רץ לבורא ומקטרג על החטאים שאדם עושה. ומביא עליו מידת הדין. אלא שכל ההתנהלות הזו קיימת בתוכנו פנימה זה מה שאנחנו עושים. הנפש הפנימית יודעת היטב כשהיא מתנהגת בבהמתיות וחוטאת לאהבה ללא תנאי ולאור האהבה שבדעת, ואז אנו מקטרגים על עצמנו וחורצים לעצמנו דין ונכנסים למסעות ענישה וחוסר ראויות, כשלמעשה ההפך הוא הנכון.
השטן הוא בתוכינו, בתוך כל אחד, זו הנטישה שאדם נוטש את עצמו ואז נתלה באדם אחר ולא משחרר אותו.

איך יוצאים מהמשחק הזה?
הרי לעד אם נעבוד עבודת מראות נראה כל הזמן הרע וכל הזמן נהיה בתיקון וזה לא יגמר לעולם כי לעד מידת הדין תמצא ספק! זה התפקיד שלה.
ותפקיד החסד, לבנות עולם ש- תוכו רצף אהבה! שאין הפסק באהבה כלל. היא רצופה, ורק כך אפשר לראות ולהבין מבנה שלם של הבריאה.

איך עושים את זה?
 : ))

גילויים בפוסט הבא.