המנגנון הזה של רודף ובורח הוא מנגנון אחד של דפוס חרדת הנטישה וחרדת האינטימיות.
הרודף, רודף כי הוא חש חלל פנוי ורוצה למלא אותו, וחש את האהבה החזקה, שהרי אהבה מחברת
בעולם הפיזיקלי, אהבה מתבטאת בקשרים חזקים מאוד שיוצרים מוצק, אבן, והשיא של הקשרים החזקים: יהלום
(מבינים למה ביטוי לאהבה גדולה וחזקה, הוא יהלום?)
ברובד ריגשי, בא לידי ביטוי ברדיפה ורצון להיות ביחד 24/7, זה לא כדי לחנוק, אלא מרוב עוצמת האהבה שיש שם, וגעגוע לאחדות השלמה.
הצד האחר של אותו מנגנון, היא בריחה, שהרי הבורח סובל מאותה טראומה ריגשית של נטישה, והוא זקוק לברוח כדי שמישהו ירדוף אחריו, לאפשר לו תחושת שליטה בקשר, כדי להגן על הלב שלו מפני פגיעה. הבורח חש שרוצים את כל כולו, והוא חרד לעצמו, לעצמי שלו, כי כשנתן, נכווה ועל כן הקים גדרות והעבה את האבנית העוטפת את הלב שלו, לב אבן.
קשר או יותר נכון חיבור להבות תאומות, הוא מסע רוחני עמוק בכל רבדי התודעה, שתכליתו לחבר חיבור שלם ומלא אל הבורא,
לשם כך, הלהבות שמעצם קיומן מרכיבות שלם מלא, אוחזות כל אחת בקצה אחר, וזה נראה ש-הוא ההפך הגמור ממני.
אם אני חושך, הוא אור,
אם אני רעה, הוא טוב,
אם אני לעצמי, הוא לנתינה לאחרים, להשפעה
זה מסע למעשה בכל התורה כולה, שהרי כל התורה כולה הינה אנחנו, כי "התורה היא האדם".
כעת בזמן אחרית הימים, לאחר שהורדנו את האור למקום הצמצום הכי חמור שלו, הכי מיעוט אור, שהאור אינו גלוי בו, היינו חשיכה - המקום התודעתי ששכחנו שאנחנו אור, הוא המקום החשוך ביותר, אפשר כעת להשיב ולגלות את האור שיש בחושך, שהרי זו מלאכת הבריאה עצמה, לגלות! את האור בבריאה, והמקומות שהכי קשה לגלות מתוכם אור, הוא בשיא צמצום האור, היינו בחשיכה.
הרי אין חלל פנוי מניה כלל - שהבורא, האהבה הטהורה נמצאת בכל מקום, שאין מקום שאיננו, הוא ישנו בכל מכל כל.
ולכן המסע הזה הוא הקשוח ביותר שיש, אך כל צדיק שהתעלה והתאחד עם בוראו עבר שם...
עוברים שם בהתנגדויות הכי קשות ודרך הפצעים הכי קשים ועמוקים, וכביכול במקומות שלא נמצא להם מזור ומרפא עד כה.
דרושה יכולת השתנות, גמישות מחשבתית וריגשית כדי לנוע ולהתקדם במסע הזה בביטחה, יש לגייס את כל מקורות האהבה האפשריים, ולקבל כל התמיכה האפשרית, כל עוד עיקר העבודה היא של האםד מול בוראו ישירות, ללא כל תיווך.
הכשרה למסע הזה, למעשה נבנתה לאורך כל החיים, מרגע הלידה, ועצם בחירת מקום הלידה, הבית והמשפחה בה גדלתי וכל חוויות החיים שצברתי.
הייתי האישה הכי אומללה עלי אדמות, הכי עצובה והכי בוכייה ומתבכיינת.
ולו הייתי עולה לשמיים במצב הזה, הייתי מקטרגת על הבורא לנצח.. וזו גם היתה התודעה שהייתי נשארת כלואה בה.
מתאבדים,
הם אנשים שמבקשים מזור לנפש שלהם, ולגוף שלהם שלא מצאו יכולת להכיל מה שהם חווים בתוכם, ולא הצליחו להתעלות ולגדול, והם מבקשים למעשה לצאת מהמצב בו הם שרויים, להשתחרר מהכלא שהם חשים, מה שהם לא יודעים, שבפועל, כשהם מתאבדים הם מקבלים את הדבר שרצו לברוח ממנו, אלא שהפעם זה לנצח כי אין להם יכולת לשנות מחוץ לגוף. השינוי אפשרי רק כשיש לנו גוף, ובתוך עולם החומר, במציאות עצמה. בעצם ההתאבדות הם לא יודעים שהם גוזרים על עצמם את המצב הקשה שרצו לברוח ממנו - לנצח! עד ש 60 ריבוא מישראל יאמרו עליהם קדיש, ויגאלו אותם.
במסע הזה, ביקשתי לא מעט פעמים מהבורא שיוציא את נישמתי מהגוף ואני שמחה מאוד כעת שהוא לא נענה לי.
פשוט יש מצבים ריגשיים שמאוד קשה להכיל אותם, שהם מעבר ליכולת ההכלה של אנוש - אבל נשמה - נשמה יכולה להכיל הכל, את כל מנעד הבריאה.
ולכן, זה מסע קשוח ביותר. הוא מאתגר את כל הגופים, ועוברים שם דרך לחוות את כל הפחדים שהרי "אשר יגורתי, בא לי" וכך האדם לומד לנהל את המחשבות ולהיות אחראי על הרגשות שלו, מלהתמודד עם כל התכולה כולה.
זה קשה.
מאוד.
אחת התמורות של זה, שאני יכולה להבין היום אנשים בככ הרבה מצבים וגם - לעזור להם לצאת מהם, ולהשתחרר מהכלא הזה שאנו כולאים עצמנו בו.
רוב החיים שלי, חייתי לבד וזה הכאיב לי מאוד והשתוקקתי ל-ביחד.
היום, אני ככ מעריכה את הלבד שלי, ומברכת עליו, ורק מחפשת אותו עוד ועוד, כי כבר נבנה החיבור הישיר עם הבורא, ואיתי.
למדתי את הערך שלי בבריאה.
הבנתי למה הבורא צריך בדיוק אותי ובדיוק היכן שאני, בכל רגע ורגע.
איזהו צדיק? המצדיק את בוראו.
מספרים,
על הכד הזה, שמונח בהיכל המלך, כד המחזיק יין שנברא ב 6 ימי בראשית.
מי שמביט בכד הזה, לא יכול שלא להתפעל ממנו, ולבחון את יופיו, והכד - שומע!
שומע,
ואומר:
"אתה לא יודע מה עברתי ומה עשו לי!!!
דשו אותי בבוץ, דרכו עליי, השפילו אותי לעפר, הטיחו אותי על הריחיים,
סובבו לי את הצורה, דחפו לי אצבעות לכל מקום! בברוטליות,
הניחו אותי על מדף שכוח אל להתייבש, ייבשו לי את הצורה!
אח"כ דחפו אותי למשרפות!!! עד שיצא עשן,
חוויתי כוויות, סרקו את בשרי במסרגות ברזל,
אטמו אותי עם גלזורה,
חרטו בי!!! סימן ועוד סימן ועוד סימן,
והנה, אני כאן"
את החיים שאנו חווים, אי אפשר לשנות כי אין באמת בחירה, יש מה שבאנו לבטא בבריאה עבור הבורא.
אבל כן ניתנה לנו רשות להיות בהכרה לדברים, להכיר בהם.
ונשאלת השאלה,
האם אני כועסת על אדם, ו/או מצב, היינו על הבורא ומקטרגת עליו,
או שאני בהכרת תודה לקדר שעיצב אותי, ואני יכולה לשמש כד, ליין מששת ימי בראשית, בהיכל המלך?
האם אנו ערים לכך שכל העצב שאנו חווים בבריאה, הוא שעיצב אותנו, להיות מסוגלים להכיל את כל אשר נברא, ולהיות אינסוף, ללא תבנית, בתוך תבנית, גשמית, ארצית, אנושית, ולהיות גם וגם בו זמנית?
לפני 3 שנים,
הוא שאל אותי מה העצב משרת לי.
ואני לא ידעתי לענות, הייתי במסכנות וקורבנות אז.
אני היום יודעת לענות, שכל עצב שחוויתי בתוכו, חוויתי אותו לעומקו, ללא חוצץ, וכל העצב הזה שבי, עיצב אותי להיות מי שאני היום, ולכתוב דברים שמקובל כותב, להבין דברים עמוקים, שאין העין הרגילה רואה ומגלה.
זה בנה כלי.
למה זה ככה?
למה כל דבר שאני רוצה ללדת מתוכי, הוא דרך כאב ועצב?
כי זו הבריאה, כי לאישה נאמר "בעצב תלדי בנים", המבניות, ההבנה, הבינה, מתקבלים דרך העצב, שהוא המעצב.
עצב פיזי בגוף, הרי רגיש מאוד להכל, קצות העצבים. יש לו יכולת קליטה מאוד גדולה. יש ערך רב מאוד לעצב, והוא לא רע.
הוא רע, רק אם זו התפישה שלנו לגביו.
התשובה הנוספת, ללמה זה ככה - כי זה היה המחיר של לחבור עם הבורא ולהוציא כל שמותיו פעולותיו וכינויו, דרך ירידת התודעה, וצמצום האור, ובמקום המצומצם ביותר - שם יש עצב וחושך וכאב, וכשעולים חזרה להכרת האחד, רואים שאין באמת הדבר כך, ויש מציאות אחרת שבעבר תורגמה לעצב, כי לא היתה הכרה באהבה ובאור הקיים בתוך כל הצמצום.
כשרק הכרנו, קראתי לו גבורה, שבא אליי בדין ואש, ושם לי גבולות, ואני מים כל כולי, כעסתי עליו שצמצם אותי, רציתי להרוג אותו שהוא לא נותן לי קיום, ולקח המון זמן שהבנתי שהצמצום בעצם מאוד מדייק ומעצים אותי, והוא חוויה אחרת לגמרי ממה שחשבתי, ולמדתי להעריך את הדין, האש, הצורה, הגבולות, וחוויתי אותם כגבולות שנובעים מתוך האהבה השלמה ביותר שיכולה להיות.
זה בדיוק האיחוד של חסד וגבורה, הם מתמזגים, ועליהם להפוך לתפארת, קו אמצע.
הגבורה הרי נולדה לאברהם, יצחק בן אברהם, גבורה נובעת כולה מתוך החסד!
עד כאן להפעם.