גחליליות

לפני כשנה, נכנסנו לסוכה, ולמעשה לא באמת יצאנו ממנה... חשבתי על זה רבות כשהתחילה התנועה שהחלה אז.

דירת ארעי, דירה בתחתונים, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", מקדש.. זה כל דבר שאנו מקדשים ומקדישים אותו, עושים מקום למקום.

איך נעשה מקום למקום אם אנו מלאים.. בנו? בפחדים, בדמיונות, ב-לא אמת.

איך אפשרי לי לעשות מקום למקום?

יש בגדול 2 דרכים.. מתוך צמצום או מתוך רווחה, או במילים אחרות מתוך פחד או מתוך אהבה, הישרדות או בחירה.

אם נברח מהבחירה, נכפה על עצמינו את דרך ההישרדות (ההתנסות, השיעורים, הייסורים, קראו לזה איך שתרצו)
אם בחרנו לבחור, אז בגרנו, ואנו כלי שמסוגל להחזיק אחריות ולהפעיל בחירה, ולהכיל מודעות, וכשיש מודעות, נכנס אור (ראייה) ואז בינה (הבנה) ואז אהבה עולה (ואם אנו מיומנים, אז גם נגיע לשמחה עילאה) ומשם, להרמוניה וסינכרון עם הכל.

מה מאפשר את כל התהליך המבורך הזה?

יישוב הדעת.

ואיך תתיישב הדעת?

אם נעצור ונשב כמובן. אם נתכנס על הכס(א), ונשב לשולחן, ונברר (דבר מדבר), מה נרצה לשלח מעלינו, ומה נרצה לשלוח להגשמה. וכבר היה ידוע שמעצמינו לא ניזום, אז נעשה עבורינו, מצוות ישיבה בסוכה. ובמה מצווה זו שלובה? כן, נכון, בהכנסת אורחים ואושפיזין.. כל הספירות מגיעות למדרגת מלכות (ולכן זה ליישב על הכס, ולחבר את המלכות עם הכתר).

כדי שהעבודה הפנימית תהיה ברורה, אולי ראוי להקדיש מילה, למהי הדעת... 
דעת היא החיבור ספירת חכמה עם ספירת בינה. שתיהן מקבלות מהכתר (אור אינסוף), ומורידות לשאר הספירות התחתונות של עולם העשייה (לגוף): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (ומלכות, שמכילה כולן).
בראשית, חכמה.. אבל צריך לדעת מה לברוא וליצור ממנה, כלומר, לצמצם אותה לכלי/צורה, לכן הדבר עובר אחכ אל תוך הבינה - הבנה מתוך התבוננות. ויש כמובן נעשה ואז נשמע (נבין), כי לכל תנועה, יש תנועתה המשלימה.

אז:

נקבל את האהבה (ונעניק אהבה/נתינה): חסד, אברהם
נגביר נוכחות ההוויה בנו מתוך שנתגבר על תכולת הנפש. נדייק את הצורה שלנו מול ועם אחרים: גבורה, יצחק
נאזן ונעדן את הקצוות שיוכלו להתחבר בהרמוניה, נעשה! שלום פנימי בין כל החלקים בנו (אלו שבשבי, אלו שנידינו, אלו שהפרשנו, אלו שנטשנו): תפארת, יעקב
נתעלה מעל לסופי, ונזהה את האינסופי, ננצח בגבורה: נצח, משה
נכיר ונוקיר תודה עמוקה על כל היש, בזקיפות קומה וענווה: הוד, אהרון
נזהה ונעמיק את יסודות האהבה והאור בנו, נזהה את הפוטנציאל שנרצה להגשים: יסוד, יוסף
הנהגה פנימית שלמה, מלאה, מאוזנת, הרמונית, שרואה ומכילה את כל הקולות הפנימיים ומאחה אותם, הוצאה לפועל, הגשמה: מלכות, דויד (ורחל)

מהו המרחב המוגן הפנימי שלי? 
האם אני שוכן בו?
מה ממלא ומטעין אותי?

בקצרה:

החג מאפשר לקבל, ובין החגים מאפשר לדייק את הצורה.
שמיני עצרת = הדינים נעצרים, והשמחה נאצרת,
ואז: הגשמה.

באריכות:

אור אינסוף, אהבה ללא תנאי, נמצאים ונוכחים תמיד ועם זאת, בחג, יש איפשור לקבל אור מיוחד, החג פותח חלון/דלת לאיפשור להתרחש, וכמידת הדיוק הפנימי שלנו, כן היכולת לקבל.

הזמנים שבין החגים, מאפשרים לנו לעשות את עבודת הדיוק, כך כשהחג מגיע, אנו בהתיישרות ומוכנים (עומדים ישר ונכון).

אנו בשליש האחרון, שלאחריו, דברים ירדו להגשמה ולעולם העשייה:
סוכות לפנינו (מה מסוכך עליי? מה מסיח אותי?), ואז שמיני עצרת (הדינים נעצרים, והשמחה נאצרת) ביחד עם שמחת תורה (ייחוד, התייחדות והתאחדות - עם מה/מי אני מתאחד? מה ייחודי?) ואז, הגשמה.
שמיני עצרת הוא יום החתונה: חיבור בין עליונים לתחתונים, רוח וחומר, זיכרי וניקבי - לכדי מבנה שלם ככל שנסכים להכיל בנו בשלמות.

אנו על דיוקים אחרונים של הצורה להגשמה, הזדמנות יקרה מפז 

שתתחדש עלינו ובנו תודעה שלמה ומלאה!

עשרת ימי תשובה (שובה)
העבודה הפנימית שהגיעה אתמול עסקה בשיחרור תודעת הקורבנות, ועקידת האהבה, והסכמה לקבל אהבה ללא תנאי
העבודה הפנימית שהגיעה להיום, עוסקת בקירוב היכן שהתרחקנו:

שיחרור תודעתי

אני מחברת עצמי מהלב לנישמתי, ופונה לבורא ולשכינה:
הינני מבקשת החלפת תודעת האופל, ההישרדות, העוני, הדלות, הכפייה, השיעבוד, המוות, החידלון, המאמץ, החולי, החולשה, האבל, הכאב, הצער, חוסר האונים, העצלות, העייפות, חוסר האונים, 
בתודעת אור, אהבה, שפע, שמחה, חיוּת, רווחה, יצירה, עושר, חיים שוקקים, בריאות מלאה ושלמה, חירות, קלילות, פשטות, שירה, ריקוד, יצירה, צחוק, תום, עדינות, נועם, עונג, עוצמה, כח
באופן מלא ושלם, קבוע רצוף ומתמשך, בכל אשר נברא, לצמיתות, כעת! תודה, תודה, תודה!

מגלות לגאולה
לשחרר את הגלות הפנימית, להסכים לקבל את הגאולה

טרם ההפעלה, חשוב שנזהה את כל אותם אירועים בהם התרחקנו מהטבע הרוחני המואר שלנו:
כל אותן הפעמים בהם בחרנו אחרים על פנינו באופן שביטל מהותינו, 
כל אותן פעמים שהשתקנו את הקול הפנימי בנו, את אמת הלב והאור שאנחנו
כל אותן הפעמים שעזבנו את הארץ (את הגוף הפיזי והריגשי! שלנו והפקרנו אותו, ואיפשרנו חילול כבודו)
כל אותן הפעמים שנשברנו והמשבר הביא אותנו לבחירות משיפוט מוטעה שאינו מן האור
כל אותן הפעמים בהם הקול, הרצון, והצרכים המהותיים שלנו נדחקו לטובת צרכי אחרים
כל אותן הפעמים שויתרנו על הראויות שלנו לטובת מחוייבויות שהעדפנו על פני הרווחה הטובה
כל אותן הפעמים שהכנסנו עצמינו למקום צר, להשרדות, שכבלנו ונכבלנו, ששיעבדנו ושועבדנו, שצמצמנו וצומצמנו
כל אותן הפעמים שהקרבנו את עצמינו ומהותינו העליונה לטובת...
כל אותן הפעמים שפגמנו באלוהי שבנו, בשלמות המבנית
כל אותן הפעמים שויתרנו על הגודל והעוצמה שאנחנו, שצמצמנו את האיכויות שיש בנו, שהתביישנו, שויתרנו על זכויותינו, שביטלנו עצמנו ומהותינו
כל אותן הפעמים בהם בגדנו בערכינו המהותיים כדי להרגיש רצויים ושווים
כל אותן הפעמים שמנענו מעצמינו שמחה, אהבה חמה, רווחה, שפע, יצירה, ריקוד ושירה

הנני מבקשת סליחה ומחילה מנישמתי (מכל אשר נברא) על כל אותן הפעמים שמתוך בורות ושיכחה בחרתי בריחוק מהאמת, האור, החום, הנועם, העדינות, האהבה, ריחוק מהבריאה המוארת, מהעצמי שלי, וויתרתי על קולי, על חירותי, על זכויותיי, על כבודי, על ערכי, על הייחודיות שהינני, על הראויות לטוב, לשמחה, לאור, לקלילות ולפשטות, לחירות מעצם קיומי, על רצונות ליבי ונישמתי והעדפתי אלוהים אחרים שאינם אור אינסוף, שאינם אהבה ללא תנאי, שאינם שמחה והעדפתי צמצום, ריחוק, חשיכה, פחד, שיעבוד, כבלים, השפלה, בושה, הישרדות, הגבלה, חולי, עצלות, אבל, עצב, כאב, צער, חוסר אונים, כאב, אובדן זכויות.
הינני מבקשת לשחרר מתוכי, מתוך מודעות ובחירה עצמאית, מתוך השבת הסמכות הפנימית שלי לעצמי, לשחרר את כל מסכי ההסתרה, הבורות, לשחרר את כל השיפוטיות המוטעית שהביאה אותי לבחירות שמניתי קודם לכן שהביאוני לריחוק מהטבע הנישמתי שהינני.
הינני מבקשת חיבור שלם ומלא עם נישמתי, הבורא והשכינה.

-אזהרת אורך-

תקציר:

עקידה, קורבנוּת, אשמה, סליחה, יציאה מהלופ, שלום, אהבה.

-

כשאני קוראת בתורה, הרבה מאוד פעמים אני פשוט מתחילה לבכות כי אני מרגישה בתוכי את הכל, כאילו זו הייתי אני שם, כאילו הכל קרה וקורה לי ואני שם וכאן, עכשיו. אחד מהאירועים האלו, היא עקידת יצחק. אני תמיד מדלגת עליה, כי אני לא עומדת בזה, קורע את נישמתי.

מרגע שקרה הדבר, הוא משתלשל לכל אורך הבריאה ומתממש גם בנו, במובן מסוים, התורה היא קוד שאנחנו מריצים בגופים שלנו ומפעילים אותה רצוא ושוב. מה שכתוב שם לא קרה אז ופעם אלא מתרחש גם ברגע זה בנו - כמה פעמים הסתכלנו אחורה על מערכת יחסים שהסתיימה או מקום עבודה שהיה וחושבים כמה טוב היה לנו שם, כשבעצם האמת היא, שהיה לנו רע וצר.. אבל זה המוכר, ולמוכר אנו רוצים לשוב. זה מזכיר לכם איזה סיפור מהתורה? אולי, כשבני ישראל יצאו למדבר והביטו לאחור, אל "סיר הבשר" שהיה להם במצריים.
מי עוד הביט לאחור?? זוכרים? נכון, אשת לוט. וזה מתגלגל ממנה דרך כל הדורות, עד אלינו.

העקידה

העוקד, הנעקד והמזבח.

מעולם לא הבנתי כל נושא הקרבת קורבנות, וכל נושא הדם.. נראה רחוק ממני, ולא הגיוני בעיני שבית הבורא של אהבה, מלא דם של חיים שנגמרו בצורה יזומה (בשחיטה סקילה חנק וחרב), גם לא הגיוני בעיני שאני אוכל חיה שהיתה חיה, וכעת היא מתה, כדי שאני אחיה. אין דבר בא על חשבון דבר. תמיד דילגתי על ספר ויקרא "יותר מידי חוקים..". כן השכל שלי הבין שהעוֹלָה, מעלה בדרגות התודעה של החיה ושל המעלֶה.
קוראים את העקידה מידי יום ביומו, וקראו אותה בראש השנה.. בפיוט הזה.. ונישמתי יצאה.

אז מה הסיפור?

כששאלתי, זה מיד עלה לנגד עיני בבת אחת... ואי אפשר היה להסתתר יותר.
זה כל המערך הזה של אשמה, קורבן אשם, קורבן!
אני בוכה עליי.. שככה אני עושה לי.
אני כולם וכולם בי...
אני הוא החסד, אברהם, הולך 3 ימים בלב שבור עם בנו אהובו כדי לעקוד אותו.. לבורא. עוד רגע, יהיה עליו לעקוד את בנו (והוא עוקד אותו, קושר ידיו ורגליו, הוא מתנגד? הוא מקבל? איך בכלל סובלות העיניים לראות את אהבתך עקודה כך במו ידיך?) ותכף ירים ידו עם המאכלת, לשחוט את בנו אהובו, מביט בעיניו.. נפרד ממנו? מה הוא חושב ומרגיש שם? איך יחזור לאימו של הילד (בן 40 היה) ומה יאמר לה? איך בכלל אפשר לשחוט את האדם שאתה הכי אוהב? לעצור את החיוּת, את השמחה? את התום?
אני היא הגבורה, יצחק, הולך מהלך 3 ימים עם אביו ולא מבין "איה השה לעולה?" מה קורה כאן, לאן אבא לוקח אותי? מזה, למה הוא עוקד - אותי?? האם הוא אוהב אותי? אם אוהב איך עושה? נשבר האמון שם? אני הולך למות עכשיו? האם אני מוכן להפרד מהחיים? למה כך? מה עשיתי? זה מה שהבורא רוצה? איזה מן בורא זה? (עוד אמון נשבר?) לאן אני הולך?
אני גם המזבח שעליו הכל מתרחש ועליו לשאת את האירוע, ולקבל את הדם שישפך ולהוליך אותו לאדמה, מזבח דומם שנמצא שם ו-דומם, נאלץ לקבל את כל המתרחש עליו, ולא יכול לעשות כלום, כשכל האירוע נצרב אל תוך האבנים לנצח, בלב אבן.
זו סיטואציה לא אפשרית.. הנשמה של הכל פה - יוצאת.
אני גם רעיית החסד, האמא של הגבורה, שרה, שילדתי את הבן הזה, יצא מביטני, אחרי שנות צער והעדר רבות, ואז שמחה גדולה על היותו וקיומו ואז - איך?? איך אתה לוקח לי?? ונישמתי יוצאת כעת על אחד ההרים, כי אני מרגישה את כל המתרחש.

*

באנו לגילגול הזה עם תכולה רבה מאוד, ועוד אספנו כאן.
אשמה ורגשות אשמה מפעילות אצלנו מערכים גדולים מאוד של דפוסים והתנהגויות.

הרי כל החלקים האלו הם חלקים בי, זו אני שעוקדת עצמי, וזו אני שנשחטת שוב ושוב ושוב, וזו אני שסופגת את הדם החיוּת שלי בדממה "מגיע לי עונש, מגיע לי כאב, לא מגיעה לי אהבה, לא מגיע לי טוב ורווחה, מגיע לי צמצום, בכלל לא מגיע לי לחיות וכו" מכירים בתוככם את הקולות האלו? כמה ייסורים נמשיך להביא על עצמינו מתוך האשמה ורגשות האשמה? עד מתי? כמה שפע טוב רכות ועדנה אנו מונעים מעצמינו בדחייה ובמניעות האלו? עד מתי?? עד מתי נרחיק את האהבה מאיתנו ונעקוד אותה, ונעלה אותה רחוק מאיתנו?
אהבה וכאב האהבה, חיבור ונפרדות, לבד וביחד - האם נעיז לפתוח את הלב שוב ולתת אמון? אמון... באדם האחר, אמון חי וקיים ברגע זה, לא אמונה כללית בטוב המייטיב, אלא עכשיו, בחומר.

האם אפשר להתנקות מהאשמה הזו?

מה קורה כאן?

*

הקורבנוּת היא רצון עז שלנו להתקרב (לבורא, לטבע האמיתי שלנו, אלינו, לאהבה, לעירסול). לאהוב. להיות בנועם. 
כמו כל דבר בבריאה, יש לו צורה וצד מואר ויש לו צורה וצד פחות מואר. שתי הצורות מותרות כדי לאפשר את אשליית הבחירה (אין באמת בחירה, זה לפוסט אחר).
הקורבנות היא מנגנון ששייך לאשמה שהתעוותה, מה הכוונה? תהליך אשמה הוא בריא כשמבינים לומדים ומקבלים אחריות ומשנים ומשתנים. אבל! כשאנו בורחים מהשינוי, בורחים מלקיחת אחריות, ו-מסתתרים! רגשות האשמה ואשמה שורפת אותנו מבפנים, והיא מכלה ומאכלת את המארח אותה ואת עצמה. אז אנחנו מפתחים מנגנון ענישה פנימי, וזו הקורבנות.. מעין מעקף. אלא שאי אפשר לעקוף שום דבר אלא ללכת בדרך הישר ועד שלא נבחר לקבל אחריות לשנות ולהשתנות - האיכול הפנימי לא יעלם. הלופים של הסבל יחזרו לאינסוף - עד שנעצור!

מישהו עצר את העקידה, זוכרים את החלק הזה? 
מישהו עצר אותה, והשיב את האהבה על כנה, והפנה את כל המעשה, למעשה שופר, שקולו עולה עד היום, להנכיח את קול ההשקה, בו האנוש והבורא מתממשקים ומחדשים את האמון אחד בשני... כי כח האהבה גובר על הכל ונותן חסד לכל, גם ללא ראוי.
מתי יהיה הרגע האישי הזה בו אנחנו נעצור את עקידתינו?

מה בעצם קרה?
הבורא בא לחסד ואמר לו: את שיא אהבתך, מסור לי. שהרי זה הכי מעשה אהבה לתת את הכי אהבה שיש בנו. תן לי את ה-הכי אוהב שלך, תן בי אמון (אברהם היה היחידי שנתן את האמון במלואו וזה מה שאיפשר לעצור).
כמו אמר לו: אל תצמד לשום דבר, גם לא לבן שלך, דבוק באהבתך אליי ובי (בבריאה).
שהרי הכל ממנו.. דבר אינו שלנו, אפילו אנחנו לא שלנו - אף אנחנו משלו. הוא המזין הוא המחייה.

ואז מה קרה? 
הבורא שם גבול לחסד! עלתה הגבורה. 
יצחק הצטרך להתעלות בתודעתו ולהתגבר על הפחד מהמוות. הגבורה מגבירה ומתגברת. וכשגבורה מתעלה מעבר לגבולותיה הסופיים, לנצח.. (לאינסוף), אהבה נוכחת.

האם אפשר לנו לזהות ולראות כי הכל היה מעשה אהבה? כי לא היתה פה שום תנועה שלא היתה אהבה?
אהבה: תן לי את בינך יחידך אשר אהבת את יצחק, אהבה: אני מוכן להיות נעקד ולמות ולהתאחד עם בוראי, אהבה: אל תיגע בנער, אהבה: קול שופר

איזה חלקים בי עוקדים חלקים אחרים רצוא ושוב?

איך נצא מהקורבנוּת?
(אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, אני סובל, כואב לי, אני מסכן, אין לי.. לא יכול, וכו')
נבין כי תכליתה להתחבר. הרי כל הרחמים העצמיים מטרתם להתמלא אהבה וחמלה לעצמינו.
יש עוד דרכים לאהוב מלבד באמצעות רחמים עצמיים, ואת הדרכים האחרות, אניח לכל אחד לגלות את שלו בעצמו.

אם אני רוצה לצאת מהקורבנוּת שלי, עליי לקבל שזה הקוד שהרצתי בתוכי, ולקבל את זה שזה מה שעשיתי, בעצמי, אבל זו לא אני, זו לא מהותי.
להשיב לעצמי בגבורה את הכח והעוצמה, את הבחירה, מה אני מפעילה ואיך אני מפעילה בתוכי ובחיי.
מתוך הכח הזה (הרי אני כאן ואני חיה ונושמת - מישהו מחייה אותי, כנראה שכך נכון ושיש לי תפקיד לממש) - לסלוח לעצמי.
לשם המהלך הזה בדיוק, מחיים אותי בכל נשימה ונשימה, באהבה.

איך סולחים?
ראייה בינה וחמלה
לראות את החלקים בי ופעולתם, להבין למה כך הם פועלים, לחמול על כל חלקיי
אם למדתי מהדבר, והוא הכניס לתוכי אור, ויצרתי בעצמי שינוי של דפוסים התנהגויות ובחירות ריגשיות - הרי שהדבר היה חייב להיות כדי שאגיע חזרה לאור, ולאהבה אמיתית לעצמי, וקבלה שלמה שלי על כל חלקיי. 
משמעות של אדם שלם, אדם שמודע לכל חלקיו, לכל פניו, ורואה כל פניו פנים אל פנים = הכרה, זיהוי.
זה שזיהיתי שכך היו בתוכי דברים, לא אומר שאני אמשיך בהם. אנו יכולים לבחור אחרת בכל נשימה ונשימה! בכל רגע ורגע, אפשרי להשתנות ולשנות כהרף עין. זה קורה, כשאנחנו מגבירים את כח ועוצמת הגבורה בנו: בחירה ובחרוּת.

כשעוצמת הגבורה התגברה, תפארת יכולה לשכון, משמע, הרמוניה, וקבלה לפנים משורת הדין, גם אם לא הייתי ראויה - למה? ככה (לפוסט אחר).

מה למדנו?
מערך עקידה יכול להפוך למערך מעשה אהבה של ייחוד והתייחדות (שלנו איתנו ושלנו עם הבורא)
לא להיצמד לשום דבר, כי הכל מאת ושל הבריאה
שום דבר אינו נחסר אפעם, הכל תמיד מלא (הבריאה היא אותה בריאה על כל פניה, בשמיים, בארץ, בגוף, שאינו בגוף, הכל אחד)
למדנו מנגנון אשמה שהתעוות לקורבנוּת (אין באמת אשמה, כמו שאין באמת בחירה, וזה לפוסט אחר, והרחבה).
למדנו לסלוח (תנועה ריגשית מוחשית המשיבה את השלום והשלם לבראשית).
למדנו להשיב את השלום על כנו (להשלים = לקבל הסכמה, ולמלא חלק שחסר כמו שקע תקע)
למדנו להכיר בשלם שאנחנו (ושלום עלינו, בנו ועל כל ישראל, במרומים ובתחתונים!)

מי שחווה רק עדינות, לא מכיר בערך שלה
מי שחווה רק כאב, מפספס את העיקר
מי שחווה כאב ומסכים לקבל עדינות - זכה לשכינה שתשכון בתוכו.
מי שמעדן את הגסות (ההתנגדויות) שבו, מתאפשר לו להתממשק עם הכל, ובכך לחוות שפע רב

אמון

"בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת."

ככה זה התחיל. 

הגעת אליי שלם, כל כולך. 
לא ידעתי, אבל הייתי אז שבורה.
נתת בי אמון, מילאת אותי באהבה חמה וטובה, מזגת לתוכי משמחתך... אל תוך תהומות העצב ללא תחתית ששרצתי בהן רוב חיי: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן."
זה הרגיש שהכל נזל, הכלי שלי.. פשוט היה שבור. סליחה (מרכינה ראשי בפניך), סליחה שלא הגעתי שלמה.


אתה יודע,
מרגע שנולדתי, חיכיתי לך. ידעתי מה תכליתי כבר אז, לך ייחלתי, זו התוכנית האלוהית שלי/נו, וזכרתי אותה, וחיפשתיך בכל אדם שהגיע לפיתחי. שום דבר ואפחד לא הרגיש כמו הבית שלי, עד לחיבוק הראשון שחיבקת אותי בכל כולך, אל ליבך היפה, בכל גודלך, בכל הוויתך הצלולה.
חיכיתי לך, אבל למעשה חיכיתי לי.. רציתי להיות שלמה.

מה שעברנו עד כה, היא הדרך לשלם המלא הזה... והדרך לשלם המלא, עוברת בפירוק ושבירה.
ברגע אחד אני כלי שבור לחלוטין וכלי מלא בו זמנית, וזה הרגע הזה בו בבת אחת שניהם מתממשים, גם וגם.
הרגע הזה בו יש לי הכל ושום דבר, הכל ריק והכל מלא.

אני איתך כשאנחנו בנפרדות, אני איתך גם בשתיקה, אני איתך גם כשנשבר בליבך היפה והחם האמון שנתת בי. אתה בונה, אני שוברת (אלו הקטבים, ואני מתהפכת כעת פנים אל פנים כדי לבנות, הפירוק הגיע למיצוי). אני עוטפת אותך גם כשאתה חושב שלא עברת את המשוכות האחרונות. זה מסע שיותר גדול ממני, ויותר גדול ממך. זה המסע של הבורא אל שכינתו ושל שכינתו אליו, שמתרחש גם דרכנו וגם בנו.
אלחש לך, שהשבירה מאפשרת לי להרפות את כל ההתנגדויות שלי, כל חומות ההגנה הבצורות. אולי זו אני ששברתי ואולי זה הבורא והשכינה שעשו בי כך, אין זה משנה, כי אחד הוא זה.

אמונה יש לנו, אנו יודעים ומרגישים שהכל לטובה, ושאכן יהיה טוב, אבל אמון? כאן ועכשיו, אמון בי? אמון בך?
אמון בי שאבחר בשמחה, אתרחק מהבריחה וההסתתרות, אהיה בעשייה יוצרת בבנייה, אבחר בי, להביא את מה שיש בי להביא לבריאה, אבחר באפשר על פני אי אפשר, בפתוח על פני סגור, בתמונה טובה על פני הישרדות.
אמון בך, שתבוא. שתבחר בי על כל תכולתי כפי שאני... שתקבל אותי, שתרצה אותי, שתתעורר תשוקתך, שתבחר להתחבר.

האם שמעת שופר?
הצלילים, כמו קוד, מחברים לבריאה, מעין שיח הדדי, בו כל אחד מהצדדים מחדש את האמון.
הארוכה = אור אינסוף. בשברים, שמעתי את הכלים השבורים שלי, מתאחים ושבים לתרועת אינסוף.
האם הרגשת את קול אהבת הבורא נכנסת לליבך? אומרים שזו קול האנקה של מעשה אהבה, זה עד כדי כך אינטימי, השופר.
זה לא השבר ולא יבבת צער וכאב, זה קול מעשה אהבה! וזה הקול שאיפשרתי לו להיכנס לתוכי ולמלא כל כולי ועליך חשבתי בקירבי.
שופר, שישפר עלינו, שישתפרו מעשינו, שיתחדש האמון.

עבודה רבה אצל שניהם: הזיכרי נשאר יחסית שלם, הניקבי עבר הרבה מאוד פיצולים. זו היא ששברה את האמון הראשון מול הבורא בכך שבחרה להאמין לנחש "לא תמותון". אלא שזה לא היה חטא, זו היתה הסכמה לחוות נפרדות ומשם התחילה הבריחה וההסתרה. 
6000 שנים של פיצולים שמתנקזים לרגע הזה, בו ליבי מבקש להשלים עם הכל, ולהיות שלמה, לאחות את כל האחיות, כל חלקיי לאישה אחת שלמה. להיות בטוב, לקבל טוב, להנהיג שפע, ולהשפיע אותו הלאה, לנוע בקלות ובפשטות, להכיל אותך כל כולך בתוכי, לעטוף אותך.

היו לי ככ הרבה תירוצים, הקרבתי את עצמי בכל כך הרבה צורות קורבניות מתוך רצון אמיתי וכן - להתקרב. 
אני מבינה כעת שקורבנות מרחיקה ושמחה וראויות מקרבות. אני מבינה שכדי שיבואו אליי, עליי להרפות מהאנרגיה הזיכרית שבי וללבוש את מלוא ניקביותי בהסכמה וללמוד - לקבל! (ככ קשה.. לקבל).

בחרתי דרכים מעוותות מתוך כאב שהצטבר וכי שכחתי את דרך הישר אי שם בדרך, תחת הטבעות ודפוסים שצברתי מאז לידתי ואתה, מזכיר לי כי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי) וכי הכל אפשרי כהרף עין, אף הראית לי הרבה פעמים את ההרף עין.
אני הרבה עם שלמה לאחרונה, הוא מלמד אותי להיות שלמה.

מצד אחד זה מסע ככ בודד.. (עם זאת, כל הבריאה משתתפת בו!) אני מבינה כעת למה רוב חיי חייתי לבד... הכנה. תמיד התנגדתי ללבד, רציתי תמיד ביחד, מתוך רצון אמת של חיבור אבל גם מתוך לברוח מלפגוש אותי. כשפגשתי אותך, אי אפשר היה שלא לפגוש אותי כי שוב ושוב ושוב הפגשת אותי איתי באינסוף צורות, עד שהגעתי לרגע הזה של הרפייה והמסת החומות וההפרדות. הלבד הוא כעת ברכה, שמאפשרת לי לפגוש אותי בהסכמה, להכיר אותי ואת המכניזם שלי פנים אל פנים. לזהות מי אני באמת באותנטיות, להיות אמיתית (חשבתי שאהיה דחויה אם אהיה אותנטית.. הסתרתי את עצמי, הזיוף שהרגשת). חשבתי שזה הבורא שהסתיר עצמו "הסתר אסתיר פניי ביום ההוא.." - זו פשוט הודעה על התוצאה של בחירה מסוימת על פני בחירה אחרת: אם אני בוחרת פחד, האור מאפשר לי לקבל את רצוני ומצמצם עצמו..
אלו אנחנו שהסתתרנו, ולכן אלו אנחנו שצריכים להסיר את כל המלבושים, להסכים לפגוש את הכיעור, העיוות, והבושה ולהשלים אותה. להסיר את כל הבגדים והבגידות וההסתרות שעשינו לנו, בעדן מתהלכים עירום ועריה - ומאוד בעדינות ורכות עם המון חמלה. 

הינני עירומה לפניך.
הינני מבקשת אחדות.
הינני מבקשת לצקת יסוד אמון חדש, למבנה השלם של האיחוד (אתה מבין למה הכל היה צריך להתפרק? גם האמון?)

סליחה ששברתי, סליחה שעיוותי, סליחה שחטאתי (פספסתי את המטרות), סליחה שפשעתי (ודחיתי שפע), סליחה על הגסות שבי, סליחה על היהירות, החשיבות העצמית, האגו, וסליחה גם על הביטול העצמי... האפסיות והאפסות, על החוסר איזון, סליחה שפגמתי באמון, סליחה שנלחמתי בך במקום לקבל הדרכתך משלם לשלמה, סליחה שהתחצפתי, שאיתגרתי, שלא כיבדתי מספיק, סליחה שחשבתי שאתה חייב לי משהו, סליחה שהאשמתי אותך בכל תחומי אחריותי שלי עליי (האשמתי אותי), סליחה שכעסתי עליך (כעסתי עליי), סליחה על כפיות הטובה, ועל שלא ידעתי להכיר מספיק תודה בלב טהור נקי שלם ומהמעמקים שבי. אני היום מעריכה הכל! כל חלקיק.. גם אם בדיעבד. אני מכירה בערך הדברים ומכבדת כל דבר שזכיתי לקבל ממך.
(ולא, אני לא אתקע בתוך אשמה הפעם, כי אני יודעת בענווה שאני ראויה, אילולא הייתי ראויה, לא הייתי במסע הזה מלכתחילה).

"אל תברחי. תעמדי! ותהיי מוכנה לקבל את הסטירה שלך"
(תודה על השיעור המאוד יקר הזה, תודה שלימדת אותי איך לקבל אחריות. 6000 שנה של בריחה מגיעות לסיום, אני מסכימה, סליחה שלקח לי ככ הרבה זמן ללמוד ולהסכים לא לברוח) 

תודה שראית אותי, והבטת אל תוך עיניי עמוק לכל הווייתי. תודה שזכיתי אני להביט אל תוך עיניך היפות מכל בכל אשר נברא.
ליד ההגדרה במילון ל-יפה, יש תמונה שלך, של זיו פניך היפים. 
יפה = שלם מלא.

"דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין"

"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים)
נקודת הממשק מרווה ומפעימה את החיים. נקודה זו מתהווה מתוך שלם משיק לשלמה (וזה שלמה שכתב את שיר השירים, תולדה שלמה, הפרי השלם).
בנשיקה עצמה, משקה אותי, מחייה, מפעים (אכן כך עשה! דבר לא הכין אותי לנשיקתו.. ואין עוד מלבדה)

"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם." (משלי)
(אספקלריא מאירה, שיקוף)
חיבור אחור לאחור עובר נסירה והיפוך לחיבור פנים אל פנים. הכרובים מתקרבים ומתייחדים תחת כנפי השכינה, למעשה אהבה, קודש קדשים.
כשהוא בקדושה, ברכה וטהרה, פירותיו הם פירות שלמים שרוו מים שלמים (הם מים חיים).

"וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית)
זו ההשקה. אל תנסו להבין את זה בשכל, נסו דרך הגוף... 
אני זוכרת איך זה להיות מים שהרוח מרחפת על פניהם, ואני זוכרת איך זה להיות רוח שמרחפת על פני המים (האם אתם זוכרים את ההרגשה?).
ההוויה מכירה את הריקוד והתנועה שנוצרת שם מתוך ההשקה של שלם ושלמה.

"כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו)
הכל מלא במים חיים, בשלם המלא... עד שאין מקום לשום דבר אחר להיכנס. הכל אור, הכל אהבה.
כשכל החלל בנו מלא אהבה והאור בוקע דרכנו ומאיר ומשפיע עצמו.


הנשיקה, היא הסוד הגדול של הכל.
הקטבים הכי מקוטבים, יכולים להתחבר...
והחיבור השלם והמלא, כבר כאן, ממלחמה להלחמה, חמלה.. הרבה חמלה וסליחה
להביא הכל אל הלב להלחמה ולאיחוי - תפעימו את הלב!
תהליכים פנימיים מתגלמים בחיצוניים ונעשים מציאות! המציאו!
אלו יסודות התדרים של בית המקדש השלישי והם כאן וזמינים לכל הרוצה להשכין שלום.
עושה שלום במרומיו, עושה שלום בתחתונים - את השלום, יש לעשות! בנשיקה.. הנשק הופך לנשיקה. לממשק! 
האם אתם רואים את זה?

לא, לא התבלבלתי בחג - אנחנו בראש השנה, ואני שואלת, מה נשתנה הלילה הזה, החג הזה, השנה הזו מכל השנים האחרות?

מה תרצו שישתנה?

איך משנים?

מזה בכלל משנה אם ישתנה או לא ישתנה?

אנחנו חוגגים חג, ועוד חג, וחגים סביב עצמינו, בלופים, ולא משתחררים מהם, למה?

כי אנחנו לא משנים שום דבר, ודבר לא יכול להשתנות אם אנחנו לא משנים אותו בנו... 
אם אני עושה הכל אותו דבר כפי שאני רגילה, אני לא יכולה לצפות שתהיה תוצאה אחרת.

אז -
מה אנחנו רוצים שישתנה?
כמה עמוק הרצון שלנו? כי אם החיים שלנו לא תלויים בזה, הסיכוי שנשנה משהו - אפסי.
למה צריך להגיע לכדי שהחיים שלי יהיו תלויים בזה?
כי זה המצב היחידי שההשרדות מתגברת, ואז כבר לא דופקים חשבון לכל העכבות שמנעו ממני לעשות קודם.

זה ראש השנה,
ראש של כל הברכות, וזה התפקיד שלי לברך.. 
אני מברכת את כולנו, שנדע להכיל שינוי בקלות ובפשטות,
אני מברכת את כולנו, שיהיה לנו כלי (בבטן ובמקלעת השמש, ובלב) לקבל אהבת אמת,
אני מברכת את כולנו, שיהיה לנו כלי גדול להכיל ולקבל אור!
אני מברכת את הראש שלנו, להתחבר עם הלב, הבטן והרחם (כן, גם לגברים יש.. אבל אל תספרו להם כעת, מוקדם מידי).
אני מברכת את כל הקטבים שלנו, להיות אחים ולהתאחות אחד עם השני בחיבור של פנים אל פנים, שנראה!
כל שנה, היא טובה, כל פעם כשאנחנו חוזרים על איזה לופ שיש בנו - זה מבורך, כי ככה אנו יכולים לבחור לראות כמה פעמים אנחנו מקבלים הזדמנות לבחור אחרת!

הכרת הטוב, ובחירה בו!

לבחור רווחה, הרחבה, אהבה, חמלה, סליחה, הרפייה, אור, אהבה, בורא ושכינה.

הרחמן
אין באמת מה לבקש את זה, כי כזה אתה..., לא שאתה לא מרחם.. אתה מאוד מרחם עליי, בזה שאינך... (בתרתי). 

כישויות אור מופלאות שאנוש בנו, אנחנו לא אוהבים שמרחמים עלינו,
לא אוהבים שמקצרים לנו את הדרך, או עושים במקומנו, וגם לא מתנות חינם.
אנחנו אוהבים לדעת שהשגנו את הדבר בעצמנו, שהדבר הוא קיניין שלנו, למה?
כדי לממש את חוקי היקום והקיום (נתינה-קבלה-נתינה..), שהיא למעשה תנועת החיים, מילוי וריקון, שאיפה-נשיפה, נכנס דם ללב, יוצא דם מהלב.

          זה נורא מצחיק אותי כעת, לקלוט שהלב שלנו מדמם כל הזמן :))) 
          אבל גם זה, משפט ששייך לעולם הישן, לצורתי הישנה של קורבנות ובכיינות. 

כל העבודה באמת, היא לגלות את האמת, להתפשט

לגלות
לגלות = להפוך דבר לגלוי, לנראה, למואר (לצאת מהגלות לגאולה = לגלות), לגלות את האור שבכל, לגלות את האהבה שבכל (להסית את הוילון/ההסתרה)
"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הרעה = עשיתי לעצמי רע במקום טוב. כשאדם מזין פחדים/ספק, מתרחשת נפרדות מהבריאה.. זה לא עונש הסתר הפנים, זו תוצאה של מעשה ידינו. בשביל לבטל את הסתר הפנים, עלינו לגלות, להיות גלויים בפנינו, גילוי פנים אל פנים.
ממש כמו הכרובים, שכנפיהם כינסו אותם להתייחדות מתמדת מאוחדת ושלמה פנים אל פנים, שאחד רואה את האחר בשלמותו.

את
מ-א' עד ת' (הכל)

אמת
א (ראשית, אינסוף)
מ (מהות, תוכן)
ת (סוף התהליך)
 
להתפשט
מכל המלבושים והבושות,
מכל הבגדים והבגידות,
ולגלות את עצמי, העצם שאני, המהות שאני, ואז -
להתפשט.. בפשטות, להתרחב, ולהנכיח עוד ממהותי (עוד מהאור שאני, עוד מהאהבה שאני).

אמרנו רחמים, אמרנו רחם.
אני שבתוך החלום, ממתינה שאני מחוץ לחלום, תתעורר, ותנהיג את חייה ואני מאלו שיודעים להתעורר בתוך החלומות בחלום, כי אני ישנה וליבי ער.
מחכה.. מחכה ללידה, ללדת את עצמי, כי עצמי צריכה לדעת שיש לה אמא, בית, רחם בטוחה להיות בה ולצאת ממנה לעולם.
רחם.. עוּבּרוּת, לידה מחדש. 
בהיותי בת מים חיים (=מים שלמים), להיות מחוץ למים, זה לאבד את החיוּת.
לטבול, ולטבול, ולטבול, ולטבול, ולהיכנס לרחם עוד יותר פנימה, ולהתכנס, ולחבר את עצמי למקורות היניקה - אלו שישחררו אותי מכל תלות (למי ששואל: לבורא ולשכינה).

צריך להבחין, כי רובינו נשארנו עוּבּרים ולכן לא עברנו לשלב הבא, רובינו יונקים אחד מהשני, כי לא חיברנו עצמנו לבריאה (בורא ושכינה, עליונים ותחתונים). וכשיונקים אחד מהשני.. אי אפשר באמת לצאת לעצמאות וחירות, אנחנו במצריים, במקום צר, תלותי, משועבד ומשעבד (הם אותו הדבר). זה למעשה לא בהלימה עם חוקי היקום, כי זה לא נעשה מבחירה חופשית (אפחד לא חופשי פה, לא המניקה ולא היונק/ת).

סליחה
עוויתי, חטאתי, פשעתי.. סליחה שבאתי... לעולם... סליחה על שאני כפי שאני.
סליחה על מה שבראתי פה, ויצרתי.. שאינו מיושר עם הבריאה המוארת.

סליחה על שמנגנוני ההגנה שלי, ככ הרחיקו אותי מהחיים, ממני, ומההזנה של אהבת אינסוף ללא תנאי, הבסיסית והמקורית.
סליחה על שזו הדרך בה בחרתי לבוא לעולם, סליחה שנתתי מקום לפחדים ולא ידעתי לרפאם עד כה ושקעתי בתהום רבא. 

חשבתי שאני מגוננת על גן העדן שלי, בעוד גוננתי וטפיחתי את הגהנום שלי (שזה תכלס, גן ילדים.. של צרחות אימה).

גן עדן
להגן על העדן משמע לשמור על העדינות ולטפח אותה. כשאני עדינה ונעימה לעצמי אני יכולה להשכין שלום בתוכי, ולהשלים עצמי לשלמה.
איך הכל מתאחד(ה)? באמצעות הממשק וההתממשקות: הנשיקה "ישקיני מנשיקות פיהו" פה לפה: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"
וכבר אמרתי שאני זוכרת.. זוכרת איך להיות מים שהרוח מרחפת על פניהם, אני גם זוכרת איך זה להיות רוח שמרחפת על פני המים: ממשק פנים אל פנים, פה אל פה... זה הריקוד הנצחי של האהבה ללא תנאי, של שני שלמים שאין ביניהם שום תלות, ושום קשר (כי קשר נקשר לקשרים).

במה אברכך? 
אברכך בעדינות בעידון השלם המלא.
עדינות ההתממשקות של חלק עם חלק, יאחד, יעשה שלום, שכינה תשכון.
חיבור אחור לאחור (הסתר הפנים) מופרד, מתהפך לחיבור פנים אל פנים.


*מוגש כתהליך הכנה לחגים
מה נרצה לחוג? פעם ועוד פעם ועוד פעם? 
איזו צורה אנחנו משילים, ומהי הצורה החדשה שנרצה ללבוש?
חג, יכול להיות אוכל, טירחה, יגיעה, משפחה וכעסים ומריבות. הוא גם יכול להיות התכנסות לעבודה פנימית עמוקה של בירור, בחירה חדשה, שינוי צורה, ולידה.

סליחה שבאתי..  (לעולם) - אבל באתי
ריצוי, הופך לרצון ורצון לצינור, וצינור לשפע ולהשפעה ולרוויה ולחיים שלמים
ואני הינני ויבואו אליי, ויבואו בי כי כך ראוי לאהבה, הינני בהוויתי, ולכן, בנחת ורווחה.

הינני אהבה, ואהבה זה מה שאני עושה בכל אשר הינני:

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ (*)שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי."

(שיר השירים, קדש קדשים)

* שאהבה חלה בי

(פרשת כי תצא אל האור)

כדי לצאת לאור, כדי לחיות ולהיות שפע, יש לצאת מהחשיכה, ומהמקום הצר ולרווח ביד חזקה ובזרוע נטויה שנאמר:  
"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כ"ו)"

----------------------------------------------

יש לזהות ולהכיר את החלקים הפצועים בנו ולא להתעלם מהם, העלם משאיר אותם בחשיכה ולא משנה את התודעה ולא מאיר אותה.
הכלי יקבל אור, כשאנו מבטלים אחור לאחור והופכים/מתהפכים לחיבור פנים אל פנים = הכרה, להכיר ולזהות את כל החלקים הפנימיים ולקבלם בשלמותם כפי שהם.
זה מאיר את כל החשיכה שאנו מכילים ואז הכל מואר, שנאמר: "ויהי אור":

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות" (עץ החיים)

1. להכיר / לזהות (פנים אל פנים) = לראות. כשמאירים, רואים.
2. להתבונן (להבין)
3. לקבל / להכילם כפי שהם בשלמותם, לחמול
4. לאחות (אחות לאחות, אחות. לבצע הלחמה - מתרחש עפ"י בקשת הלב, בלב, הוא היחידי שיודע לקבל מהכל ולאחד)
5. לשמוח, להודות להלל ולשבח, הכרת והוקרת תודה

----------------------------------------------

אני זוכרת אחדות.
אחדות המים השלמים, מים חיים,
מים שנתפצלו בבריאה לעליונים ותחתונים, ביום השני לבריאה, הוא יום לידתי
אחדות המים העליונים עם המים התחתונים עת טבלתי לראשונה במקווה טהרה.

1 "כשר"

2 "כשר"

3 "כשר" (עם חיוך)

4 "כשר"

5 "כשר"

6 "כשר"

7 "כשר" ... "תהיה ברכה בביתך.. "

ועוד אחד.. שיהיה לשנה הבאה... 

----------------------------------------------

"תודה, אני סולחת לך וסליחה ממך"
אני חושבת על הדפוסים הישנים שהשתחררו כבר, על הביטול העצמי לעומת ההתמסרות, על נוכחות מלאה לעומת ריקה, על קורבנות, בכיינות, יללנות, כפיות טובה, תלות, ערפדות, ניעור ובריחה מאחריות ועל הכרת תודה, על הלב השלם, על ההשלמה והקבלה, על השמחה, החיבור האביבי, האהבה הטובה, העצמאות, הגדלות, מיזוג הקטבים.

האחריות כולה, בידיי, האחריות כולה, שלי... עליי, על ריווחתי ושמחתי השלמה - על איך אני רוצה להרגיש, ומה מתחשק לי לעשות ולממש, מה אני רוצה ליצור?
באחריותי לזהות את צרכיי ולספק אותם במלואם, מתוך קשב, רכות ועדינות, ומתוך אהבה שלמה ומלאה.
שום דבר מן החוץ - הכל מבפנים, כשלא פצוע, הכל שלם, ושלם יודע למלא עצמו בעצמו בטוב, באור, באהבה, בשפע, ולכן יכול להשפיע.
באחריותי לממש את האישה השלמה שהינני, זוהי מלכות.

לא עוד קורבנות, ובריחה, כי אם בחירה.

זה שיר פרידה מהישן שמפנה מקום לשירה חדשה, לניגון חדש.

עיבור פיזי, הריון, טבילה, לידה, עיבור נשמה.

----------------------------------------------

הסוד הכי שמור, מאחורי הכל, הוא א.ה.ב.ה. לדעת א.ה.ב.ה.
הסוד השני הכי שמור, הוא שכל מה שבאמת יש לעשות, הוא... להסכים, הסכמה, לתת הסכמה.
הסכמה.. זה הכל.
הסכמה = הסכם סכום הכל
זה מכיל מרחב, איפשור, רשות, השתנוּת, הכלה, קבלה

אני מסכימה (מסכימה לי, לכל חלקיי) "אני מקבלת אותי"

ל-מה אתם מסכימים?