גחליליות

איך מכניסים שמחה?
באמצעות שמחה חיצונית, אך יש לזכור שהיא חולפת ודורשת תחזוקה.

איך מוציאים שמחה?
באמצעות שמחה פנימית, שנמצאת שם תמיד, ויש לגלות המעיין.

איך חווים שמחה?
באמצעות השמחה הפנימית.

מאחר ואין לי סודות, וגם אין בי יכולת לשמור עליהם לו היו כאלו... אומר לכם כי קיצור הדרך להשיג הכל ולהיות הכל, הוא
שמחה.

מצווה להיות בשמחה, לדבוק ולהידבק בה עד היות השמחה ואני אחד בשלמות.

(שהרי היא מצוותת שמים וארץ, חומר ורוח..)

זו המסקנה שאני מגיעה אליה לא משנה מה אני לומדת, ובאיזה פירוט אני מתבוננת. אני מדברת בשפת המים, והכל מתנקז לשמחה.

אם תרצו את כל התורה כולה על כל הפרד"ס שבה, הרי זו שמחה.

שמחה היא התדר הגבוה ביותר של אהבה, וזה התדר שמניע הכל ומבריא הכל.

ואתם בטח תשאלו: אוקיי, אז איך עושים שמחה בתוכי?

אם אכן שאלתם כך, הרי ששאלתם מהשכל, וזו שאלה שצריכה לנבוע מהלב הגוף והרחם... כדי לדעת אותה.

אענה לשכל:
יש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית, ולהגיע לשמחה הפנימית, זה מסע של גילוי והתגלות, כשיש בנו הסכמה (בכל הגופים), לראות באור טוב.

מה רודף אחרינו?

אנחנו בתקופה שהכל קורה במהירות האור, ולעומת זאת, יש דברים שביחס למהירות האור, נראים.. תקועים.
איך חיים ככה? 
איך מכילים את כל המהירויות בתוכינו בו זמנית?
מה בכלל עושים עם זה?

ככל שאנו מתקדמים, אנחנו לומדים עד כמה אנחנו לא יודעים.
ככל שאנו מתקדמים, מוּסַרים יותר ויותר מסכים וחציצות, ויותר יוצא לאור.
אומרים שגאולת אחרית הימים, תהיה גאולת אור האהבה שבדעת.
הגופים שלנו מכילים הרבה יותר מידע בתוכם, וככל שההפרדות נושרות, ודברים מתאחדים, הכלי שלנו להכלה, גדל.
הכל נחווה בו זמנית. כל הזמנים מתכנסים לזמן אחד, כל ההיסטוריה מתכנסת לרגע אחד, והוא הרגע הנוכחי, והנוכחי, והנוכחי!

פעם, היינו מסתכלים מאיתנו החוצה, אח"כ היינו מסתכלים פנימה, מתבוננים בעצמנו בעיניים פנימיות, והיום - כל העיניים רואות.
הפנים והחוץ מתאחדים. הפה והלב מתאחדים. אנשים מתאחדים... "על איזו אחדות את מדברת, הכל בנפרדות קיצונית!" זה נכון, וגם זה נכון. איכשהו, זו אותה תנועה בדיוק, הנפרדות עושה אחדות ודבקות ככל שהיא יותר קיצונית.
אומרים, שאישה מתחברת עם גבר, מתוך קירבה, מגע, רגשות, וגבר מתחבר לאישה מתוך המרחק והגעגוע. 

אז קרוב ורחוק ביחד
התכנסות
ו.. התפשטות.
המלבושים יורדים, אין יותר מה להסתיר.
עבודה פנימית, עבודה ריגשית. 

מה משמח אותי?
מה מחייך אותי באמת, מהלב?
מה שלום הלב שלי?
את מי חיבקתי לאחרונה?
מי חיבק אותי?

לאט, כמעט הפכה למילת גנאי.. מחוץ לזרם החיים.
אלא שהחיים נמצאים בדיוק שם.. ברווח בין נשימה לנשימה.
ברווח יש רווחה.

כשהייתי ילדה, אהבתי מאוד להסתכל על החיים הזעירים, לראות לאן הנמלה תלך ומה היא תעשה ואיך העלה בנוי, ואיך הוורידים שלו הולכים. לראות איזה חיות לא ראיתי כשהסתכלתי על כל השדא... כשמתקרבים, רואים יותר. גם כשמתרחקים - רואים יותר. החכמה היא, לבחור לראות. 

הלאט, 
תמיד חירמן אותי יותר מהמהר : ) 
ככל שהיה יותר לאט, היה לי איפשור לספוג לתוכי יותר, יותר ממגוון כל הרגשות כולם, וכל ההתענגות עצמה, הכל הרגיש.. יותר. 
העדין ביותר היה המרטיט ביותר.

ככה זה.. 

א.ה.ב.ה.

רגע וחצי על חוקי היקום

(ההתפשטות בהמשך..)

חוק יקום 1: הכל אהבה (ואהבה היא הכל)
יש בורא לעולם, ואין עוד מלבדו, משמע הכל אהבה תמיד, גם כשאנו לא מזהים דבר כ-אהבה, אף הוא אהבה כי "יש בורא לעולם, ו-אין עוד מלבדו"

חוק יקום 2: חוק ה"יש"
אנחנו נמצאים בעולם של יש, "אין" אינו קיים (כי.. אנחנו בעולם של יש)

חוק יקום 3: חוק המראות
עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני (משמע: הכל בתוכי)

חוק יקום 4: חוק המשיכה
דומה מושך דומה

*יש עוד כמה חוקים, בהזדמנות..

למה כל זה כאן?
כדי להסביר בפשטות כי איחוד הוא תנועה שמתבקשת מתוקף חוקי היקום, היא תנועה טיבעית שמתבקשת מתנועת הבריאה (הרי אין בחירה חופשית.. יש אשליית בחירה חופשית ומשמעותה: להסכים לתנועה/שינוי צורה של התפשטות מתבניות, או להתנגד לה.. כלומר בנועם או בניסיונות רצוא ושוב. אשליית הבחירה קיימת כדי לאפשר לנו להרגיש אותה, כדי לקיים הרצון לעצמו, והרי התכנסנו כאן לקיים רצון הבריאה להתאחד עם רצון הבריאה, אז איך? ... לאחד הרצון לקבל לעצמו עם הרצון להשפיע. הכנעת האגו והסכמה להתפשט.. מתבניות ;- ) )

איך?
אם הניקבי מסכימה להסכים, ולהיות בקבלה, מקבלת על עצמה את תכליתה לקבל (לקבל מה? הכל.. הכל שבא והכל שאינו בא, לקבל גם את הוויתה כפי שהיא על כל פניה פעולותיה וכינוייה), כל מופעיה בכל חייה, כל מי שהיתה הווה ותהיה, מזהה וחיה את תודעת השלם, וכי זמן לא קיים. מאחר ומדובר באותה נשמה, הרי שהחלק הזיכרי מיד ישווה צורה, ואז "דומה מושך דומה" והרי זהה מושך את עצמו : ) הכי חזק, אותה אנרגיה.

לא נדבר על מה קורה אם לא מסכימה.. (חוטפים כמידת ההתנגדות - גם גברים, למען הסר ספק אם היה)

מקווה שזה יעשה את החיים של כולנו קצת יותר פשוטים ורגועים, ויעזור להפנות כל תשומת הלב לעבודה חומלת פנימית-ריגשית-תודעתית, להיות זה, ולחיות את זה בכל רגע ורגע ללא תלות, בשלמות ובעיקר: באהבה אמיתית טובה ומייטיבה לעצמי, ולראות הכל תמיד! באור טוב! (ואם לא רואה באור טוב, לזוז מילימטר ועוד אחד, עד שתראי כך - כשתבחרי ותרצי כמובן = הסכמה. כשתראי הכל באור טוב, דעי כי התיישרת עם הבריאה וכי אז יתיישרו איתך, פנים אל פנים).

"וירא את האור כי טוב"

רוצה שיראו אותך, יבואו אליך וידעו אותך?
עשי זאת בעצמך עבורך (חוק המראות הלכה למעשה. אין כלום בחוץ, הכל מכל וכל - בפנים, פנים אל פנים).
ראי, בואי ודעי אותך.

איך עוד לעבוד עם חוקי היקום?
הכל אהבה, אם יש משהו שנדמה לי שהוא לא אהבה (ביקורת, עלבון, התנכרות, חסימות התנגדויות, התרחקויות.. ניתוקים, ה/אשמה..) = משמע אני לא רואה ישר נכון וטוב. עליי להאיר ראייתי מחדש באור טוב! (ולחמול עליי).
הכל ישנו (כי הכל שלם תמיד ובהתמדה), אם אני חווה חוסר, עליי לברר מה אני רואה לא נכון, ישר ומואר : ) (סליחה אם זה מציק, אבל זה מתנקז לשם תמיד)
ברוחני אין חוסר, למה שבגשמי יהיה? רוח=חומר והם שלמים תמיד.
(כי מה שלמעלה הוא שלמטה, ומה שבפנים הוא שבחוץ)

לסיכום:
עיקר העבודה, היא עבודת אור שמורידים אותה לעולם העשייה (לשכבת ההֶרְגש, והרֶגש הארצי)
ראייה. בינה מהתבוננות, חמלה הכלה קבלה אהבה = ניקבי (אלו התנועות הריגשיות הפיזיות שצריכות להתרחש כתוצר טוב של עבודה נכונה וטובה).
ולעבודה טובה, יש פירות גן עדן עסיסיים, של הויה השומרת על ואת העדינות אחרי שעבדה היטב ושייפה טוב את הגסות, שנאמר "לעבדה ולשמרה" (לא מספיק הישג אחד חד פעמי, הדברים הופכים להיות טבע "חדש", למעשה חזרה ל "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות".

ישנן נשמות שלא נמצאות בגוף, אך הן גם לא התעלו למקום הנשמות שאין להן גוף, והן בין כאן לשם. 
חלקן אוחזות בחיים, ובחלקן החיים אוחזים.
וליבי מבקש מכל האחיזות, להסכים לשחרר, כל אחד למקומו, מתוך אהבה, כדי שגם החיים והם שאינם חיים, יוכלו להיות באהבה, כל אחד בצד שלו, ולחוות אחדות אוהבת מכל הצדדים, שכל צד יפנה לצד האור שלו, ויחווה אור מכל הצדדים, ורווחה טובה.

*

ישנם חיים שמחזיקים בבטן שלהם רגשות, אמונות ומחשבות ישנות שכבר מתו, והם בכל זאת אוחזים בישן. חלקם לא מודעים שאוחזים בישן, חלקם חוששים לעבור לחדש בשלמות, ורגל כאן ורגל שם.
ואני מבקשת מכל האוחזים, לשחרר את האחיזה מתוך הסכמה, הרפייה, והתמסרות, מתוך אהבה לעצמם, ולכל אשר נברא.

אנו פוחדים לשחרר אחיזה, כי אנחנו חושבים שיחסר דבר מאיתנו, וכל עוד אנו אוחזים בו, הוא "שלנו", אבל דבר אינו שלנו ומעולם לא היה, עולם של אשלייה.. 
כשמשחררים אחיזה, אולי יש רגע של ריקנות, של צער, של אובדן, אבל אם תחזיקו את זה רגע אחד נוסף, תראו שהכל מתמלא מחדש.. ותגלו שזה נעשה לפתע ממקום הרבה יותר בריא וטוב ו - מואר! ולהפך, התמלאתם הרבה יותר ממה שהייתם קודם.

מי אמיץ לשים מהלך זה למבחן בעולם העשייה?

כשאנו פוגמים בשלם שאנחנו, נוצר לנו חור:

אם אנו משאירים את החלל, החלל כואב ומחלל אותנו (נוצר ואקום, כי אנחנו בעולם של יש)

ואם נמלא במירורים, צער, אבל ויגון, זה יהיה בור צר של נחשים ועקרבים שחון.
ואם נמלא בהכרת תודה גם אם אני לא מבינה, בחמלה, ברכוּת, באהבה, זה יהיה באר של מים חיים.

במה אתם ממלאים את החורים שלכם?

ה"חוזה" מלובלין

בעת שהותו ביער, ראה אדם הבונה בקתה מעצים שחטב. ה"חוזה" שם לב שבכל חתיכת עץ הייתה בליטה, וחוטב העצים לא טרח לשייף, ליישר ולהחליק את העץ אלא ניקב חור בחתיכת עץ אחרת, כך חיבר בין העצים, בין עץ עם בליטה לעץ שיש בו חור: "לאהוב פרושו להתאים את עצמך לשני"

"פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים.."

מזה בעצם אומר פנים אל פנים?
רובינו מחוברים בתוכינו (לעצמינו) בחיבור של אחור לאחור.. אנו לא רואים את כל הפנים שלנו, אולי יודעים על קיומם, אבל הרבה פנים שלנו אנחנו מסתירים אפילו מעצמינו - בעיקר מעצמינו, אבל כל האחרים.. רואים. כי כל העולם מראה ... 
מראה שמראה לי אותי. 

אני מזמינה אתכם לאתגר,
האם אתם מוכנים ומסכימים להיות מאותגרים?

אני מזמינה אתכם להסתכל על עצמכם במראה.
מראה פיזית.. אם אתם יכולים בעירום, עשו זאת בעירום -

אם יש לכם משקפיים, זכיתם!!
אנא הסירו אותם, זה יאפשר לכם לראות אתכם יותר טוב ומדוייק!

אני מזמינה אתכם להסתכל בעיניים שלכם, כאילו זו הפעם הראשונה שאתם עושים זאת,
התבוננו רק בעיניים, והעמיקו. 

מה אתם מרגישים?

רק רגש. בלי מילים... 

אני יודעת שהשכל יספר לכם המון, אני יודעת שתעלה גאווה, או ביקורת
אני אשאל שאלות, אבל אין צורך לענות עליהן, רק לזהות את הרגש שעולה:
מה יפה בי?
מה באמת יפה בי?
האם אני אוהב את הצורות הרבות של אבריי, צורת העיניים, הלחיים, מבנה הפנים, השפתיים שלי, 
האם אני אוהב את הצבעים שלי? מה דעתי על הרכות/הקשיות של פניי? המרקם שלי, ואיך שאני ננגע לעצמי?
אם אני מלטף את פניי, האם זה נעים לי? לפנים שלי? לכף יד ולאצבעות שליטפוני, היה עונג?

רגש
מה אני מפחדת לראות בפניי, בעיניי, בי?
מה אני מסתירה מפניי?
מה אני לא רוצה לראות?

אני לא יודעת אם מותר לי, אבל אגלה לכם איזה סוד:
לפעמים, כשמתבוננים ממש ממש עמוק, ובלי לברוח עם המבט, ישר ישר בעיניים, אפילו בלי למצמץ, יעלו שם עוד פנים, לפעמים הרבה פנים מתוך הפנים שאתם מכירים.

אם היה משפט אחד מדויק לומר לעצמכם, מה הוא היה?
ואם היתה מילה אחת, מה היא היתה?

איך המפגש הזה עם הפנים שלכם מרגיש לכם? מה הרגש שעולה?
האם נעים לי? האם אני מחפש לברוח? 
כמה אני יכול להכיל בתוכי להשתהות ולבהות בתוך העיניים שלי?
מה העיניים שלי מספרות ואומרות, ומה מספרות העיניים שמביטות בי?
תשתהו, עשו זאת לאט, תאפשרו לרגש להתהוות, ותאפשרו לכם להרגיש, תזהו את הרגש, ותכירו בו, תנו לו שם.
"גאווה, אני רואה אותך. עלבון, אני רואה אותך. שמחה, אני רואה אותך. סיפוק, אני רואה אותך" ... 

הספיק לכם? האם תרצו לפגוש עצמכם לקפה לדייט שני פנים אל פנים?

מוכנים לעוד?
דמיינו, שהמראה מאפשרת לכם להציץ למימד אחר, בו אתם נמצאים, בעולם אחר, ויש בעולם הזה חדר אחד שהוא בדיוק בדיוק כמו חדר המראה שלכם, והדמות שם נראית בדיוק כמוכם, כי זה אתם. ובעולם הזה, מתממש כל מה שאתם רוצים, כפי שאתם רוצים. 
אני מזמינה אתכם לשוחח עם הדמות הזו, שזהה לכם, שהיא אתם, וחווה את המלאות הזו - מה תשאלו אותה? מה תרצו היא תספר לכם?
כמה הקשב שלכם עמוק? האם תוכלו לשמוע את התשובות שתקבלו?

אז,
איך היה לכם הדייט?
מה אתם אומרים, תזמינו אותה/ו לקפה לדייט שני?

כנסו, כנסו והתכנסו בסוכה, באינטימיות, תכסו בסכך הבריאה לשיחה עם עצמכם, קבלו את פניכם, שוחחו עם הבריאה

אז אברהם, יצחק, יעקב, משה (וכמובן אליהו הנביא) כבר נוכחים, והערב:

אהרון, הוד

מה מאפשר את היכולת להנכיח אנרגיה מאוזנת?

להיות ישר עם הבריאה? להניע את האנרגיה? לכַהן?

טהרה הכרחית, כנות, אותנטיות, אמת וחיבור מאוזן בין חומר לרוח, בין זיכרי לניקבי, בין הטענה לפריקה.

הוד: הכרת והוקרת תודה

הכרה ב”יש”, כי הכל ישנו מאפשרת לראות הכל שלם ולכן מאפשרת לנו להעלות שמחה שלמה!

(אין אובדן ברוחני, אין אובדן בגשמי).

הכרת כל כולי פנים אל פנים,

מתוך כנות ואותנטיות

אמת

אז אברהם, יצחק ויעקב (וכמובן אליהו הנביא) כבר נוכחים, והערב:

משה, נצח

כשאנו מופשטים מכל מלבוש ו/או דמות, מנצחים על כל הקולות הפנימיים ומוציאים מתוכינו קול אחד שלם:

“כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּ יָהּ”

מהו הדבר העומד לנו תמיד מעל, בתוך ובין הזמנים?
הנצח, הוא בהכרת האחדות בנו פנים אל פנים,
הדרך היא אהבה ואהבה היא הדרך,
היא המקרבת לאינסוף,

מה מנצח כל דבר? נכון! שמחה !!

אתם מצליחים להתגבר, להגביר ולהעלותה מתהומות מעמקים?

שבוע מבורך וטוב, ומועדים לשמחה!

אומנות ההיפוך

שינוי מתאפשר כשהפנימיות שלנו נותנת לו רשות להתהוות, ואז, יש לעשות דבר בעולם העשייה, שיהיה אחרת, שונה (ריגשית או תודעתית או פיזית) בצורה מודעת, וכך נסלל מסלול חדש במח. ככל שנתרגל "הליכה" במסלול החדש שסללנו, הוא יהפוך לדרך ראשית ודרך ראשית היא תודעה מרכזית חדשה, שיצרנו אותה בהתאם ובהרמוניה עם מערך האמונות שאנו מחזיקים.

למה זה חשוב כעת?
כי אנחנו בחג השמח ביותר! שנאמר עליו 3 פעמים "ושמחת".. במשמע לראות בשלמות "יראו-שלם". במובן להתכנס בסוכה ליישוב הדעת ולחזור להוויה השלמה שאנחנו, להשלים עם ואת כל החלקים בנו.

להשיב את השמחה! שוב ושוב ושוב "והיית אך שמח!"

כל יום מימות חג הסוכות מאפשר לנו לזהות מקורות חדשים של שמחה בנו, ולהעלות מים כבדים מהמעמקים ותהומות (של דמעות ועצב למשל), מעלה מעלה, ולהופכם למים שוקקים של תשוקה שמחה ואהבה:

התחלנו עם החסד (אהבה ונתינת אינסוף, שפע), הוא הראשון שנכנס לסוכה, בשלמותו, במילואו, חסד שבחסד למלכות, אברהם.
לאחריו, נכנסת לסוכה הגבורה במילואה, מתוך אהבה (כשמתעלים מעל העקדות והקורבנות שאנו עוקדים ומקריבים לשם ההתקרבות ושיאהבו אותנו. דיוק הצורה, צמצום) - למלכות, יצחק.
הערב (ערב שבת), התפארת שבתפארת במילואה (השלם המלא, השלמה, שלום עם כל אשר ישנו) - למלכות, יעקב

מהי השמחה שבחסד? (השמחה שבאהבה?)
מהי השמחה שבגבורה? (השמחה שבדיוק הצורה שלנו להגשמה, ביכולת להגביר ההוויה בנו ולהתגבר על כל שאינו אותנטי)
מהי השמחה שבהרמוניה והשלום? (השמחה שבשלם המלא? באחדות?)

האם אתם מרגישים את שכבות השמחה הנאצרות בכם?

חג שמח! ושבת שלום שלמה!