האמת היא,
שלא מגיע לי אותו...
האמת היא,
שהוא הלך כי הוא הרגיש שאין לו לאן להשפיע יותר,
בגלל שאני חתיכת חרא.
כי התבצרתי בתבנית המסכנות, הבכיינות, הקורבנות, האומללות, החוסר אונים, העצבות והשליליות שלי.
האמת היא,
שהוא הלך.. כי כבר לא היה לו חברותא לעבוד איתה, כי כל הזמן התנגדתי לו.
כי כל מקום סגור בתוכי, הוא פתח ואיוורר והכניס אור ועזר לי לצאת מהמבניות שאני! בניתי והכלא שאני! כלאתי את עצמי כשסירבתי לאור ולטוב,ו
ומה שהוא תמיד ניסה ללמד אותי,
זה להתבגר, ולהפסיק להיות ילדה עם קוקיות... לקבל החלטות נחושות, לדבוק בהן ולעשות הכל אבל הכל כדי שהדבר יתממש ויתגשם.
להיות בעשייה, ולא לוותר לעצמי.
וכשכל הזמן מתבכיינים לך, ורק מוצאים סיבות תמיד איך לסבול, אז בוודאי שהוא ירים ידיים,
כי הוא לא טיפש ולא מזוכיסט.
כי הוא רצה פרטנרית שתהיה איתו במקום בו הוא נמצא... ולא רחוקה ממנו שנות אור...
אני מאשימה אותו שהוא לא מתמודד עם הפחדים שלו, כשזו גם אני שלא מתמודדת עם הפחדים שלי לנוע ולשנות.
ולצאת מהכלא שאני תמיד כולאת עצמי בו, והסגירות והעקשנות והקבעונות המחשבתיים והריגשיים שלי.
אני רועדת מכל שינוי בחיים שלי בית, או עבודה, או חרדה לפרטיות שלי, כי אני לא סומכת על עצמי, וגם לא על הבורא,
כי אני מכירה עצמי היטב, אני אפיל את עצמי בכל דרך, כדי להיות מסכנה.
כי..
כי אני מפחדת פחד מוות לצאת מתבנית המסכנות.
כי אני רועדת למוות מלקחת אחריות מלאה על כל חיי ועליי ועל התבניות שלי כי אז -
לא יהיה לי את מי להאשים!
הוא תמיד אמר לי את זה,
והראה לי את כל הדפיקויות שלי,
וזה היה לי קשה וכואב, וחוויתי את זה כביקורת, אבל זה בכלל לא היתה ביקורת ממנו, זה תמיד היה שיקוף שלי.
וכל הכעס שלי עליו, זה הכעס שלי עליי, על שאני תוקעת עצמי בכלא תודעתי ומסכן שכזה... ואין מוצא ממנו, כי לא עשיתי לעצמי מוצא ממנו.
אני יודעת לדבר אור, היטב, אבל זה הוא שיודע להיות אור.
ולידו, אני באמת חושך,
אבל זו לא אמת, האמת היא שאני גם אור, אני פשוט מתנהגת כמו חושך, כי שכחתי!! שכחתי איך אור מתנהג, כי שכחתי את הטבע האמיתי שלי, כי התרחקתי ממני
וזה בכלל לא הוא שהתרחק ממני, אלא אני מעצמי.
ועל זה היה הכעס הגדול שלו עליי,
שהוא ראה את הפוטנציאל,
וראה איך אני הורסת אותו במו ידיי.
(וזה גם הכעס של הבורא עליי, מאותה הסיבה בדיוק! )
אז מה יש לכעוס עליו?
יש רק להכיר לו תודה... ולהתבייש למוות.
ואפשר להצטער, אבל להצטער לא עוזר,
עוזר לקבל החלטה לשמח את עצמי ולקדם את עצמי למקום שאני יודעת שעליי להגיע אליו ולהיות בו במלואי.
ולהפסיק להיות חתיכת חרא.
זו בדיוק הכפיות טובה שבי,
וזו נקודת השנאה העצמית שבי,
ולכן אני כל הזמן חשה לא ראויה לחיות...
וטובעת במוות ובהעדר חיוּת.
וזה הלופ הפנימי של החיים שלי.
כבר ציינתי פה בעבר, כי יש דבר חשוב מאוד שכל מתאבד חייב לדעת!
מתאבד, הרי רוצה לאבד את המצב בו הוא שרוי, ולהשתחרר.
מה שמתאבדים לא יודעים, הוא שהמצב ממנו הם רוצים לברוח,
המצב ממנו הם מתאווים ומשתוקקים להיגאל,
הוא בדיוק המצב שהם הולכים לפגוש בעולם הבא - רק - לנצח!
כי רק פה אפשר לשנות!!
(או עד ש 60 ריבוא מישראל יאמרו עליהם קדיש.. באחרית הימים באחדות השלמה).
כי המצב התודעתי שאנו נמצאים בו בחיינו, הוא יהיה המצב התודעתי אח"כ,
ולכן נאמר לנו "ונתתי לכם את הברכה ואת הקללה, את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים!" כי לבחור בחיים, זה לבחור בבורא,
ובתודעה שיהיה נעים לחוות אותה לנצח! היא תודעת גן עדן.
ולכן גם, זה "שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" כשאנו עוברים לעולם הבא, שנצא מכאן מתוקנים, ובתודעת אחדות, שהכל אחד.
ובמה אני עוסקת?
כן יש בי השתוקקות גדולה מאוד לחוות אהבה שלמה, וזוגיות שאין בה חוצץ, כמו אדם וחווה,
יש בי השתוקקות אינסופית לעזור לאנשים לפלס את הדרך בתוכם אל תוך עצמם!
יש בי צורך בלתי נדלה להבין ולדעת את הבריאה, את המבניות שלה... כדי להייטיב לאנשים, כדי להתיישר עם הבורא, וכדי להיות אני בצורה האמיתית של זה.
ולא חתיכת חרא.. כפויית טובה... שמטמאה כל דבר טהור חי ושמח עם העצבות, בכיינות, קורבנות וכו, שבי.
האמת היא,
שמגיעה לו אישה טובה, חכמה, חדה, ושמחה, אשת עשייה.
ולא כלי ריק מתוכן וחשוך, שמוותר לעצמו.. ומתבכיין אפילו על זה, במקום לקום ולשנות.. ולאמץ תודעה של: אני בדרך! תודעה של: אני מתקדמת
תודעה של: אני בוחרת להיות שמחה באמת מכל אשר נוכח בחיי ברגע הזה ועם מי שאני, אפילו שאני .. כן - חתיכת חרא וכפויית טובה.
(וכן, כולל גם לצאת מההלקאה העצמית המבחילה הזו).
אבל זה חייב להיות פה.
זה חייב להיות כתוב.
כי יש את זה בכולנו.
ואיפה אני נטשתי אנשים שלא הצליחו לצאת מהכלא התודעתי שלהם?
אה כן, נטשתי את המשפחה שלי... אני נהגתי בדיוק כמוהו, למען האמת - נהגתי גרוע מאוד,
כי הוא? הוא לא ויתר עליי.
ואני ויתרתי.. על המשפחה שלי, כשהן לא הצליחו לצאת מהתבניות שלהם.
אני רציתי לחיות, וגזרתי על עצמי נפרדות כדי לחיות.
אבל למעשה,
היתה שם בדידות קשה מאוד... וזה הכי מוות שיכול להיות. ניתוק מהאחדות.. ומהמשפחה.
אז -
על מה באמת אני מאשימה אותו, על נטישה??
אני עשיתי בדיוק אותו דבר.
הבורא חמל עליי ונתן לי אותו לכברת דרך. לפחות שאראה את כל החטאים שלי, ואת מה שהביא אותי עד הלום, והתוצאות של הכלא התודעתי הזה לאורך כל החיים שלי.
ויש פה בחירה... מה לעשות עם כל התובנות הנהדרות האלו, כי להבין זה לא מספיק, צריך להתנהג אחרת.
ולהפסיק להיות חתיכת חרא.
עכשיו צריך לראות מה זה משהו אחר, ואיך משהו אחר מתנהג.
(וכמובן שגם את זה הוא כבר לימד אותי ותרגל איתי.. ).
נתן לי את כל הכלים שלו, שהשיג.
ומה אני נתתי לו?
הטחות.
תמיד אומרים שהאישה תביא אותך לגן עדן,
אז - על העבודה איתי, אכן מגיע לו מקום בגן עדן.
הבאתי אותו לשם.
כן,
הפירסום יוצג, לעיני כל!