"יאוַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וְהִנֵּ֧ה יְהֹוָ֣ה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לֹ֥א בָר֖וּחַ יְהֹוָ֑ה וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יְהֹוָֽה׃ יבוְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהֹוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃"
זה תמיד עורר בי צמרמורת ויראת הרוממות, עם נוכחות מלאה הפסוק הזה, כמו גם "...ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..."
יש מקום עמוק פנימי מאוד של שקט.
מקום שאין בו שום תנועה, כי אין בו שום רצון, מלבד הוויה, מלבד להיות.
אני הייתי במקום הזה, אני טעמתי אותו, ומרגע שהתוודעתי אליו, כל כולי משתוקקת אליו.
אין שם אני ועם זאת, אני נוכחת שם במלואי.
אין שם שום רצון, כי לא צריך כלום, כי זה מקום של מלאות שלמה.
ולכן זה מקום סטטי שאין בו תנועה.
הבורא אמר לנו, לא יראני אדם וחי, ועם זאת, הוא עצמו אל חי.
דממה..
דום, ודומיה.
כדי להגיע לאינסוף, ל-א', יש לידום.
א-דֹם, הוא אדם.
האם אנחנו יכולים? להיות דוממים?
כמו אבן... ?
זה לא רק לא להוציא מילה או צליל או קול או תנועה,
זה גם להיות בשקט בפנים בהוויה, בלי שום דיבור פנימי, דממה.
אחרי שכבר אמרנו הכל, מה עוד יש לומר שלא נאמר?
הכל נאמר. ומה שלא נאמר בקול, נאמר בשקט בפנים.
אין לי אלא להיות אני.
פעם חשבתי שהבורא ככ שונא אותי ולכן הרחיק אותי ממנו ושם אותי בחומר, בעולם העשייה (מה לי ולעולם העשייה?)
אבל כשהצלע שאני הייתי מחוברת עם הגוף שאני שייכת לו, כל הצבעים בעולם קיבלו יותר צבע, ואז ידעתי שמעולם לא ראיתי כלום, כי הכל היה מונוכרום ולפתע הכל קיבל חיות! ואז חשבתי: אה הבורא ממש אוהב אותי ששלח אותי לעולם העשייה עם גוף כדי שאני אוכל להרגיש את כל המלאות הזו שהגוף שאני שייכת לו מילא אותי.
ואז הוא היה נבהל, מהדבקות שלי, ו.. ברח. ואז הייתי מרגישה שכל החיות יצאה ממני והרגשתי מוות. וזה ככה קרה מליוני פעמים (26), וכבר היית מצפה שאדע, נכון? אבל לא, זה כל פעם מחדש נחווה מוות.
זה איפשר לי להבין את הפסוק על בשרי: ברוך אתה... מחייה המתים.
ובתוך השקט, כרגיל התחלתי לדבר היכן שאני בדר"כ מדברת, לרוב אני לבדי שם, אבל זכיתי ויש איתי רב שיודע להגיע אליי שם בדיוק ולדבר איתי ממקומות שאף נפש חיה לא דיברה איתי קודם, רק הבורא. ובעליונים הרי אני שומעת אותו והכל מתנהל שם באחדות גמורה, ושוב אני מתרסקת למציאות שהכל בנפרדות גמורה, והנפש שלי משוסעת שוב ושוב ושוב, עד שלפרקים כבר לא היה הבדל אם אני עם או בלי, אם אני חיה או מתה.
אמרתי,
שפעם חשבתי שהבורא שם אותי בתוך עולם העשייה כי הוא ממש אוהב אותי,
ואז חשבתי שכשאני אמות, אולי הוא אפילו יאהב אותי יותר, כי לא יהיה חוצץ של גוף. אני אבלע בו...
זה מה שרציתי שיקרה עם הגוף אליו אני שייכת.. להיבלע בו, והוא מצידו הפך הגמור, באימה מפני להיבלע ולאבד את עצמו בתוך האהבה הזו.
וזה ריקוד, של חיים ומוות, של אש ומים : )) וקרח..
וזה גם שיר, כי אני שיר והוא שיר ואנחנו שיר,
אני כינור, וכשאני מנגנת לבד זה נשמע יללני ובכייני מאוד, כמו ילדה עם קוקיות.
וכל ניגון בלעדיי, לא יאפשר הרמוניה, ומי שמאפשר להרמוניה לשכון, זה הנבל.
ולכן זה כינור ונבל.
ביחד הם יוצרים שיר אחד, הרמוניה.
ובשביל שתהיה הרמוניה, אני חייבת לילל כמו כינור!!
והוא חייב להיות נבל!
(הוא טוב בזה!)
כדי להתוודע לבורא, ולחזות כי הוא בעצמו טוב! ולכן כל אשר יוצא ממנו הוא טוב, ולכן הוא מייטיב, יש לקרוא מחדש את כל התורה ולראות איך הכל הוא חי ועושה תנועות של אחדות, גם רצח קין והבל (זה איפשר לו להגיע להיות משה!) ופנחס וזימרי בן סלוא וכזבי בת צור, זה איפשר לזימרי להיות ר' עקיבא!.
לא נכון יהיה לראות את פרק החיים שלנו בפני עצמו, אלא בראי כל היריעה כולה. זה כמו לראות סצינה אחת מסרט מבלי להבין את כל הקונטקסט.
זה גם מה שמביא ואתנו לשיפוט וביקורתיות.. שאנו רואים תמונה אחת מתוך הסרט השלם, או שומעים רק את הכינור ומאבדים את ההרמוניה!
וכדי לשמוע ולחוות את ההרמוניה, חייבים לפרט את הדברים לפרטים, ולכן להגדיל את הכלי...
"את מציפה אותי בפרטים" = אני מצטער, אין לי יכולת, הכלי שלי קטן.
גם שלי היה כלי קטן, כשבאת, והגדלתי לך אותו,
במיליון ותשעים!
וכשלא יכולתי יותר ועוד, את נשמתי והגדלתי את היכולת להכיל עוד. ועוד ועוד, והתפוצצתי, ועדיין הגדלתי עוד, תמיד - כדי שיהיה לך מקום, כי אני באמת אוהבת אותך.
גם כשאני שונאת אותך למוות, אני אוהבת אותך.
ומי שכלוא בחמשת חושיו ותחושותיו, לא יכול להתוודע לאהבה שנמצאת מתחת לשנאה ולכעס, ולא יכול להעמיק לעומקי גבהי השמיים והבריאה.
אני יודעת להיות שם, ובמקום ללמוד ממני, במקום ללמוד ממני.. עשית דברים אחרים.