מישהו כתב ברחבי הכלוב כך:
"אהבה היא להעביר את האצבעות שלי על הנשמה הפצועה של מישהי, להסתכל לה בעיניים ולהגיד... אני כאן להוביל... את יכולה ליפול אחורה...שחררי!"
וזו בעיני הטעות הגדולה ביותר.. זו בדיוק האשלייה.. זו לא אהבה בכלל, זו שנאה.. מוזר שאני אומרת את זה, נכון? כן.. מוזר.
אומרת כך, כי זה מה שמשמר מחלות אחד של השני.
כל עוד אנשים מייצרים לעצמם תלות (בצד התומך/נתמך, בצד הנותן/המקבל - זה לא משנה) תלות היא תלות, והתמכרות היא התמכרות...
ואנחנו מתמכרים, מהמקומות הכי חלשים וכואבים בתוכנו...
ותלות והתמכרות - זה רע. החלק הטוב שבתלות ובהתמכרות, היא שברגע מכריע כלשהו (גם אם בעוד 50 גילגולים שלמים), הרע הזה, בלית ברירה ידחוף אותנו לריפוי ויאפשר לנו מתוך החשיכה והפחד העמוקים, לבחור באור ובאהבה ושמחה.
וזה בדיוק המעבר מעץ הדעת טוב ורע, לעת החיים, וההוויה, שהיא אור אינסוף בינה ואהבה ללא תנאי.
לפעמים אין שם אור בכלל, אין מודעות ואנחנו פשוט מקיימים את זה בלופ ונותרים במעגל סבל אינסופי מתמשך ומתגבר לעד
ולפעמים אנחנו באור, ויש שם מודעות (ובחירה שאינה חופשית) שוב ושוב להזין את ההתמכרות והתלות,
ולפעמים, יש שם גם אור ומודעות לראות, וגם מפלס אהבה מספיק גבוה שמאפשר לנו לזהות (=לראות) כי הבחירה היא תמיד חופשית וכי היא תמיד בחירה - וזה השלב היחידי שיכול לאפשר ריפוי מהשורש, מהמקור - ריפוי שלם ומלא.
מתי דבר הופך לאהבה?
כשנכנסות קרני אור בינה, ראייה וידיעה, ועל גביה רוכבת החמלה והאהבה ללא תנאי. ללא תנאי. ללא תנאי. ללא תנאי. ללא תנאי.
כששניים נותנים ומקבלים בו זמנית ללא הרף ומתרפאים ביחד, בגובה העיניים, שווה בשווה. כשיש איזון, עוצמתי ככל שיהיה - איזון.
כשכל אחד מקבל חזרה לידיו את כל כוחותיו לרפא את עצמו, ואפחד לא מוציא את הכח שלו החוצה, ולא הופך תלותי באחר ומזין מחלותיו של האחר, אלא בוחר ונעזר.
כשאחד מלווה את השני/ה - כל אחד בתהליכים שלו/ה. כששניים נעזרים ועוזרים, מלָווים ומלוּוים = איזון, הרמוניה!
זה כששניים מבינים, שהמרחב ביניהם הוא מרחב בטוח אוהב ומכיל של ריפוי. עובדים ביחד, כ"א על עצמו/ה... באותה עוצמה, באותה רצינות, ומתוך אותה בחירה *חופשית*.
זה כששניים בוחרים לראות רק דבר אחד: את האור והאהבה שבהם עצמם, ובאחר/ת כל העת, לא משנה מה, ללא תנאי (כי אור ואהבה הם אחד, וכי שניים הם אחד מאוחד שהופך הרבה יותר מאשר עצמו - זה הופך למשהו עצום כלל יקומי).
תודה לכל מי שעזר לי לדייק עוד יותר, את משאלות ליבי האמיתיות...
פעם חשבתי שזוגיות זה כשמסונכרנים ויודעים "לרקוד" יחד, אבל זה לא מספיק, ואז התווספה התפתחות מתואמת, ועכשיו נכנסת גם בינה, הבנת המרחב כמרחב של ריפוי, כששנים אוחזין, ומתרוממים ביחד.
ולפעמים,
אם בכל זאת נופלים אל תוך המחלות, והכאבים.... לפעמים... לפעמים אין ברירה, אלא לעזוב ולאפשר לצדדים לעשות לבד את העבודה,
כי בשורה התחתונה, זו אחריות של כ"א מאיתנו לרפא את עצמו/ה, וללמד עצמו/ה להסכים לקבל (!) אחריות על כל התכולה הפנימית,
ולהחזיר לעצמו/ה את כל הכוחות שפיזרנו והוצאנו החוצה ותלינו על אנשים קרובים אהובים שנאלצו לשאת ולמלא תפקיד חשוב מולנו.
לפעמים,
לפעמים... המעשה האוהב ביותר, הוא לעזוב .... מתוך כבוד, הערכה עמוקה, ואהבה חמה אמיתית ועוצמתית כדי לאפשר החלמה מתוך חמלה.
זו ההנהגה האמיתית.
אלו הדברים החשובים ביותר:
1. הכל שלי (אין אשמה. אלו חלקים פצועים בהוויה שלנו שיצרו מציאות זו עבורנו כדי להתעלות, לרפא, ללמוד, לחוות, להרגיש ששש)
2. אני יכול/ה (כי כל הכוחות ריפוי שלי חוזרים אליי עפ"י דרישתי וקריאתי, ואני יכול/ה את מה שבחרתי בו בליבי והוא אמת, ישר ונכון, מואר ואוהב).
ראו בכך ^ הכנה לספירת העומר,
מיועד עבור מי שבוחר בתוך עומק ליבו, לרווח ולהרחיב את ליבו/ה, לצאת לחופשי, לצאת מהמקומות הצרים, הכואבים, העצובים, המצומצמים,
לשחרר את הפחד מפאת הגודל והעוצמה האמיתית שאנחנו, לשחרר כל חסימה, וכל התנגדות ולהיות בהתמסרות טוטאלית, לחלק האני הינני הגבוה שלנו.
אומרים שהפחד הכי גדול הוא מהאור והעוצמה של מי שאנחנו באמת, ולכן אנחנו מרפדים הכל בהרבה אשמה שמייצרת לנו חסימות ו"הגנות" וקטנוּת וצמצום ועצבות וכאב (כי אנחנו אשמים, ומגיע לנו לסבול ולמות).
מבורכים תהיו בבחירתכם!
(משתחווה עמוקות למרגלות האדם שבחר בי, מצא אותי ראויה לעמוד מולי באהבה עמוקה וגבוהה מאוד בתפקיד שמילא בעבור הריפוי שלי, שסינכרן עצמו מולי ללא הרף, שלימד אותי שיעור ענווה עצום זה, שהולך לשנות את כל חיי, בעבור השינוי הכי גדול שמתקיים בתוכי בזה הרגע).
תודה!
