מה הכוונה, אתם שואלים?
אם שאלתם, אגיד לכם..
שבויי אהבה, שבויים בשבועות
לאורך (רוחב, עומק וגובה) הגילגולים והחיים, נדרנו נדרים, נשבענו שבועות והבטחנו הבטחות... רצינו לחוות אהבה על כל גווניה (מאחר והכל אשר ישנו הינו אהבה, גם כשנראה שלא, הרי שבאנו לחוות הכל, ועשינו הכל וחווינו הכל, והיינו הכל.. היינו ועודנו כל אשר נברא, חווינו חושך, חווינו אור וחווינו הרבה אשר בניהם במינונים מגוונים) ואחת הצורות שביקשנו לחוות אהבה, היא גם דרך השבי (אנו אוהבים מאוד לחקור את כל נושא השליטה, בכל! אוהבים להיות יותר מאחר.. יותר בהתמסרות, יותר בשליטה יותר בהכל.. על אנשים אחרים, על הטבע, על הכל). אם נחזור שנייה לנושא השבי: שבינו ורצינו שישבו אותנו.. רצינו להרגיש את האהבה הלופתת הזו... משני הצדדים שלה, להרגיש אותה חזק!! את הטוטאליות שבה... העדר/אובר אחריות.
דרך השבי (משני הצדדים, הנשבה והשובה = שניהם שבויים, למי שטרם הבין זאת) למדנו מהי חירות.
רק.. פרט קטן בדרך ששכחנו,
כשמדובר בשבי, הרי שזו אינה אהבה.
למה?
כי ביטלנו את הבחירה החופשית...
כי החזקנו בכח שנייה אחת יותר מידי, כי החזקנו בכח טיפה אחת יותר בכח ממה שהצד השני רצה, כי התחלנו לגרום לצד השני להרגיש כבול, בשבוי, מוחזק ואבדה בכך הבחירה החופשית.
כדי להבין זאת, אולי כדאי שאסביר שנייה, מהי אהבה.
*מהי אהבה?*
שאלתם, קיבלתם..
אהבה היא (בין השאר) כח המשיכה עצמו (כן כן, זה שאתם חושבים עליו, כח הכבידה, וכח המשיכה של כימיה בין שניים או יותר..), ולכן בהקשר של הפוסט הזה, זה יהיה האספקט שאציג, גוון אחד מיני אינסוף, של מהי אהבה.
הדבר הזה, שמחזיק חלקיקים לכדי צורה, צבע, רטט ותדר מסוים, שהופך משהו להיות דבר, הוא כח המשיכה והוא עצמו אהבה.
כח המשיכה מושך ביציבות חזק מספיק כדי ליצור צורה של שולחן, כך שכל החלקיקים יסתדרו בצורת שולחן.. או מחשב או טלפון שאתם כעת מתבוננים או אוחזים בהם... חומר! מוצק! ועם זאת, הוא גם מאפשר לכל החלקיקים להתפרק וללכת כשהם רוצים ללכת. למה הדבר דומה? לאדם שעומד בזרועות פתוחות ומזמין אותך לחיבוק, וכשיש הסכמה והחיבוק מתרחש, אהבה היא היכולת לשחרר בשנייה שחלקיק אחד רוצה להשתחרר מהחיבוק - זה לאפשר ליד להיפתח, ולשחרר.
כשדבר לא רוצה להיות הדבר שהוא, כח המשיכה משתחרר ומאפשר באהבה לחלקיקים להתפרק לעצמם, היד נפתחת, הפרפר יכול לעוף...
כח האהבה נוכח שם ומאפשר גם את הבנייה וגם את הפירוק (שומעים את הפעימה? זה הכח שמאפשר את תנועת המלאות וההתרוקנות, השאיפה והנשיפה).
ומה אנחנו עושים??
אנחנו לופתים.
חזק.
אנחנו לא משחררים.. או כי אנו רוצים שכך יחזיקו אותנו, או כי, יש בנו תהום עמוקה של חוסר, והמיינד שלנו חושב שאם נפתח את היד ונשחרר, לא יהיה לנו יותר, ונשאר ריקים, והריק - הריק הוא האיום הגדול על היש.
תחשבו על זה רגע.
.
אם אנו רוצים שישחררו את השבויים, עלינו לשאול עצמנו, האם אנחנו שיחררו את כל מי שאנחנו שבינו? בפנימיות שלנו (לא בבתי הסוהר..). האם האהוב שלנו, הוא שבוי שלנו? האם אנחנו שבויים של עצמנו? איזה חלק בי שובה חלק אחר בי? היכן אני לוקחת שבויים ומחזיקה אותם כדי שיהיה שלי!!! שלי... שלי... כאילו משהו כאן שייך לי.. כאילו יש אני... (כן כן, כנסו פנימה!! עמוק. אל תוך הפנימיות הסודית שמוסתרת בחדרים הכי כמוסים ובלתי חדירים של הלא מודע... אלו שאנו בתוך תוכנו יודעים על קיומם, אבל לא מעיזים להתקרב שנות אור, חס וחלילה אור...אוי ואבוי מה אמרת, שוד ושבר, תחזירו את החושך! אני לא רוצה לראות...), והיכן נתתי שיקחו אותי שבויה.
היכן כבלתי אחרים, והיכן כבלתי את עצמי?
מה יאפשר לי אהבה חופשית מתוך בחירה חופשית? קודם עבורי, ברור קודם עבורי - אילולא יהיה בי קודם, איך אקיים זאת מול אחרים?
עוד משהו קטן על כח המשיכה, ברשותכם, אם לא התארך לכם מידי.. (להטביע, זו לא אהבה!)
בחוקי היקום, חוק המשיכה אומר "דומה מושך דומה", אם יש בי מזה, המגנט שאני, ימשוך עוד מאותו הדבר. כך שאם נמשכתי למישהו או משהו, הרי שנמשכתי אל עצמי, הדבר "מצא חן בעיני" משמע הצורה בה אני מתבוננת בו, יש בה חן, בהתבוננות שלי, במה שראיתי, ומה שראיתי, הוא תמיד את עצמי, כי כל העולם מראה ואז זה פועל כמו מגנטים: או משיכה מטורפת, או דחייה מטורפת (כך או כך, זו אותה אנרגיה.. מהשני צדדים שלה, ולכן, זה אחד, הכל אחד) - הבנו?? בטח הבנו... :- ) ככ הבנו שברגע זה אנו נכנסים ללב פנימה עם פנס ומחפשים שבויים לשיחרור אמיץ.
