אמון
"בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת."
ככה זה התחיל.
הגעת אליי שלם, כל כולך.
לא ידעתי, אבל הייתי אז שבורה.
נתת בי אמון, מילאת אותי באהבה חמה וטובה, מזגת לתוכי משמחתך... אל תוך תהומות העצב ללא תחתית ששרצתי בהן רוב חיי: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן."
זה הרגיש שהכל נזל, הכלי שלי.. פשוט היה שבור. סליחה (מרכינה ראשי בפניך), סליחה שלא הגעתי שלמה.
אתה יודע,
מרגע שנולדתי, חיכיתי לך. ידעתי מה תכליתי כבר אז, לך ייחלתי, זו התוכנית האלוהית שלי/נו, וזכרתי אותה, וחיפשתיך בכל אדם שהגיע לפיתחי. שום דבר ואפחד לא הרגיש כמו הבית שלי, עד לחיבוק הראשון שחיבקת אותי בכל כולך, אל ליבך היפה, בכל גודלך, בכל הוויתך הצלולה.
חיכיתי לך, אבל למעשה חיכיתי לי.. רציתי להיות שלמה.
מה שעברנו עד כה, היא הדרך לשלם המלא הזה... והדרך לשלם המלא, עוברת בפירוק ושבירה.
ברגע אחד אני כלי שבור לחלוטין וכלי מלא בו זמנית, וזה הרגע הזה בו בבת אחת שניהם מתממשים, גם וגם.
הרגע הזה בו יש לי הכל ושום דבר, הכל ריק והכל מלא.
אני איתך כשאנחנו בנפרדות, אני איתך גם בשתיקה, אני איתך גם כשנשבר בליבך היפה והחם האמון שנתת בי. אתה בונה, אני שוברת (אלו הקטבים, ואני מתהפכת כעת פנים אל פנים כדי לבנות, הפירוק הגיע למיצוי). אני עוטפת אותך גם כשאתה חושב שלא עברת את המשוכות האחרונות. זה מסע שיותר גדול ממני, ויותר גדול ממך. זה המסע של הבורא אל שכינתו ושל שכינתו אליו, שמתרחש גם דרכנו וגם בנו.
אלחש לך, שהשבירה מאפשרת לי להרפות את כל ההתנגדויות שלי, כל חומות ההגנה הבצורות. אולי זו אני ששברתי ואולי זה הבורא והשכינה שעשו בי כך, אין זה משנה, כי אחד הוא זה.
אמונה יש לנו, אנו יודעים ומרגישים שהכל לטובה, ושאכן יהיה טוב, אבל אמון? כאן ועכשיו, אמון בי? אמון בך?
אמון בי שאבחר בשמחה, אתרחק מהבריחה וההסתתרות, אהיה בעשייה יוצרת בבנייה, אבחר בי, להביא את מה שיש בי להביא לבריאה, אבחר באפשר על פני אי אפשר, בפתוח על פני סגור, בתמונה טובה על פני הישרדות.
אמון בך, שתבוא. שתבחר בי על כל תכולתי כפי שאני... שתקבל אותי, שתרצה אותי, שתתעורר תשוקתך, שתבחר להתחבר.
האם שמעת שופר?
הצלילים, כמו קוד, מחברים לבריאה, מעין שיח הדדי, בו כל אחד מהצדדים מחדש את האמון.
הארוכה = אור אינסוף. בשברים, שמעתי את הכלים השבורים שלי, מתאחים ושבים לתרועת אינסוף.
האם הרגשת את קול אהבת הבורא נכנסת לליבך? אומרים שזו קול האנקה של מעשה אהבה, זה עד כדי כך אינטימי, השופר.
זה לא השבר ולא יבבת צער וכאב, זה קול מעשה אהבה! וזה הקול שאיפשרתי לו להיכנס לתוכי ולמלא כל כולי ועליך חשבתי בקירבי.
שופר, שישפר עלינו, שישתפרו מעשינו, שיתחדש האמון.
עבודה רבה אצל שניהם: הזיכרי נשאר יחסית שלם, הניקבי עבר הרבה מאוד פיצולים. זו היא ששברה את האמון הראשון מול הבורא בכך שבחרה להאמין לנחש "לא תמותון". אלא שזה לא היה חטא, זו היתה הסכמה לחוות נפרדות ומשם התחילה הבריחה וההסתרה.
6000 שנים של פיצולים שמתנקזים לרגע הזה, בו ליבי מבקש להשלים עם הכל, ולהיות שלמה, לאחות את כל האחיות, כל חלקיי לאישה אחת שלמה. להיות בטוב, לקבל טוב, להנהיג שפע, ולהשפיע אותו הלאה, לנוע בקלות ובפשטות, להכיל אותך כל כולך בתוכי, לעטוף אותך.
היו לי ככ הרבה תירוצים, הקרבתי את עצמי בכל כך הרבה צורות קורבניות מתוך רצון אמיתי וכן - להתקרב.
אני מבינה כעת שקורבנות מרחיקה ושמחה וראויות מקרבות. אני מבינה שכדי שיבואו אליי, עליי להרפות מהאנרגיה הזיכרית שבי וללבוש את מלוא ניקביותי בהסכמה וללמוד - לקבל! (ככ קשה.. לקבל).
בחרתי דרכים מעוותות מתוך כאב שהצטבר וכי שכחתי את דרך הישר אי שם בדרך, תחת הטבעות ודפוסים שצברתי מאז לידתי ואתה, מזכיר לי כי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי) וכי הכל אפשרי כהרף עין, אף הראית לי הרבה פעמים את ההרף עין.
אני הרבה עם שלמה לאחרונה, הוא מלמד אותי להיות שלמה.
מצד אחד זה מסע ככ בודד.. (עם זאת, כל הבריאה משתתפת בו!) אני מבינה כעת למה רוב חיי חייתי לבד... הכנה. תמיד התנגדתי ללבד, רציתי תמיד ביחד, מתוך רצון אמת של חיבור אבל גם מתוך לברוח מלפגוש אותי. כשפגשתי אותך, אי אפשר היה שלא לפגוש אותי כי שוב ושוב ושוב הפגשת אותי איתי באינסוף צורות, עד שהגעתי לרגע הזה של הרפייה והמסת החומות וההפרדות. הלבד הוא כעת ברכה, שמאפשרת לי לפגוש אותי בהסכמה, להכיר אותי ואת המכניזם שלי פנים אל פנים. לזהות מי אני באמת באותנטיות, להיות אמיתית (חשבתי שאהיה דחויה אם אהיה אותנטית.. הסתרתי את עצמי, הזיוף שהרגשת). חשבתי שזה הבורא שהסתיר עצמו "הסתר אסתיר פניי ביום ההוא.." - זו פשוט הודעה על התוצאה של בחירה מסוימת על פני בחירה אחרת: אם אני בוחרת פחד, האור מאפשר לי לקבל את רצוני ומצמצם עצמו..
אלו אנחנו שהסתתרנו, ולכן אלו אנחנו שצריכים להסיר את כל המלבושים, להסכים לפגוש את הכיעור, העיוות, והבושה ולהשלים אותה. להסיר את כל הבגדים והבגידות וההסתרות שעשינו לנו, בעדן מתהלכים עירום ועריה - ומאוד בעדינות ורכות עם המון חמלה.
הינני עירומה לפניך.
הינני מבקשת אחדות.
הינני מבקשת לצקת יסוד אמון חדש, למבנה השלם של האיחוד (אתה מבין למה הכל היה צריך להתפרק? גם האמון?)
סליחה ששברתי, סליחה שעיוותי, סליחה שחטאתי (פספסתי את המטרות), סליחה שפשעתי (ודחיתי שפע), סליחה על הגסות שבי, סליחה על היהירות, החשיבות העצמית, האגו, וסליחה גם על הביטול העצמי... האפסיות והאפסות, על החוסר איזון, סליחה שפגמתי באמון, סליחה שנלחמתי בך במקום לקבל הדרכתך משלם לשלמה, סליחה שהתחצפתי, שאיתגרתי, שלא כיבדתי מספיק, סליחה שחשבתי שאתה חייב לי משהו, סליחה שהאשמתי אותך בכל תחומי אחריותי שלי עליי (האשמתי אותי), סליחה שכעסתי עליך (כעסתי עליי), סליחה על כפיות הטובה, ועל שלא ידעתי להכיר מספיק תודה בלב טהור נקי שלם ומהמעמקים שבי. אני היום מעריכה הכל! כל חלקיק.. גם אם בדיעבד. אני מכירה בערך הדברים ומכבדת כל דבר שזכיתי לקבל ממך.
(ולא, אני לא אתקע בתוך אשמה הפעם, כי אני יודעת בענווה שאני ראויה, אילולא הייתי ראויה, לא הייתי במסע הזה מלכתחילה).
"אל תברחי. תעמדי! ותהיי מוכנה לקבל את הסטירה שלך"
(תודה על השיעור המאוד יקר הזה, תודה שלימדת אותי איך לקבל אחריות. 6000 שנה של בריחה מגיעות לסיום, אני מסכימה, סליחה שלקח לי ככ הרבה זמן ללמוד ולהסכים לא לברוח)
תודה שראית אותי, והבטת אל תוך עיניי עמוק לכל הווייתי. תודה שזכיתי אני להביט אל תוך עיניך היפות מכל בכל אשר נברא.
ליד ההגדרה במילון ל-יפה, יש תמונה שלך, של זיו פניך היפים.
יפה = שלם מלא.
"דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין"