אני לא יודעת אם זו פרידה או לא, אבל הוא שהביאני לעולם, אמר לי: תהני בכל מה שנתתי לך.
הלב שלי לא עומד בזה יותר.
האבא שבארץ והאבא שבשמיים נעשו לאבא אחד אחדותי.
זכיתי שהביאוני לחוות את כל האבות שבעולם, כל אלו שהיו לי, והאבה נוכחי וכל אלו שעוד יהיו לי, ולא רק לי, לא רק בגילגול הזה, אלא בכל הגילגולים כולם, כל האבות שהיו לכולם, הטובים ורעים הנוכחים והנוטשים כולם כאחד. וחוויתי את זה בשלמות, אין ולא תהיה חווית ביטחון גדולה מזו שחוויתי שם.
כמה שנים אח"כ, הביאוני לחוש ולהרגיש את כל האימהות כולן, אלו שהייתי ואלו שאהיה, אלו שהיו לי ואלו שיהיו לי, בגילגול הזה ובכל הגילגולים כולם, ואת כל האימהות שהיו לכולם לא רק לי, ובמקום הזה, הכל סטטי לגמרי. הכל קבוע וחי לנצח, וזה מקום שאין בו תנועה כלל, זה מקום דומם, כי אין בו רצון כלל כי הכל ככ מלא, אין רצון אפילו לפקוח את העפעפיים והריסים, אין שום רצון לשום תנועה, הרצון היחידי שיש שם הוא לעולם לא לצאת משם.
זה המקום והחוויה הכי נעימה שנעים יכול להיות ולא יכול להיות יותר נעים מזה. הכל נוח כי הכל נמצא במנוחה.
כל החוויות הגשמיות, הם=ן הד של מה שתיארתי... חוויית הלידה היא צער ההיפרדות והנפרדות, וחוויית המוות היא ההשתוקקות לחזרה לאחדות הזו. אמר לנו שלמה המלך, שהחזיק בגשמיות את אור החכמה השלמה, כי טוב יום מותו של אדם מיום היוולדו.
זה לא אומר שהרצון שלנו צריך להיות למוות, אלא לחיים עצמם, ההשתוקקות לחיות ולחוות את החיבורים האלו דרך הגוף הגשמי, בקדושה... כי כל דבר שנעשה אותו שלא בקדושה, יכניס לחיים טעם של מוות בקטע לא טוב ולא טעים: המתוק הוא טעים לנו והוא רשימו של העונג שתיארתי ברישא, הד שלו, וככל שאנו משתוקקים יותר למתיקות וצורכים אותה, המתיקות הזו הופך לרעל שמכלה אותנו. ולכן קיבלנו מידות לשמור את המידתיות באיזון. את כל הכוחות כולם: כח ויכולת הנתינה (החסד, האהבה), כח ההפרדה וההרחקה (הגבורה), היכולת לאזן אותן (תפארת שלמה), היכולת להתמיד (נצח), להכיר תודה על כל שישנו ועל כל שאינו (הוד), על היכולת להתחבר בעומק ובכל הרבדים כולם (יסוד) ועל היכולת לממש ולהגשים ולהוציא לפועל ולעשות מן הכח לפועל בגשמיות ובממשות, שניתן למשש את הדברים ולחוש אותם בחוש פיזי (מלכות).
הדעת היא הספירה שאינה ספירה, היא נסתרת, וכשהיא מתוקנת, היא מאפשרת לנו להנהיג את כל הכוחות האלו בתוכנו בצורה נכונה וטובה.
עת לכל דבר, עת לקרב ועת להרחיק, עת להתחבר ועת לנתק... על לטעת ועל לעקור נטוע.
"כי בא עת לחננה"
תהני בכל מה שנתתי לך, אבא
הוא נתן לי בית, ואוטו, וחיים ו-אותי, ורווחה גדולה ועצמאות, ולימד אותי ללכת שאליו עשיתי את צעדיי הראשונים, אח"כ הוא לימד אותי איך ללכת בדרכי הטבע ואיך לחזק את הגוף שלי, ולהיות בטוחה בעצמי, הוא לימד אותי את דרכי הלב ואיך לשמור עליי - אבל נכשלתי בזה, אני לא מצליחה לשמור על הלב שלי - הוא מחובר לכולם, בעומק. בזמן שכולם נדרשים ללמוד חיבור, אני נדרשת ללמוד ניתוק, ואני לא מצליחה להפריד... לא כשמישהו נמצא בלב שלי, אני לא יודעת להפריד, אין לי כלי הפרדה. גם אם הדעת שלי יודעת להשתמש בהם, אין בי רצון לנתק. אפעם. זו אחת הסיבות למה אני אוחדת ככ ככ חזק, כי ככה אני אוהבת.. שלא תינתק. והוא כל הזמן אומר לי - זה לא קשור לעשייה ולהשתדלות שלך, ברצונו מביא ברצונו מרחיק. זה לטובתי, וזה לטובתי, זה תמיד לטובתי.
הוא נתן לי הכל.. כל אשר בו שם בתוכי.
אבא.
אולי מעולם לא היה מקום בתוכי לבן זוג, כי אף אדם לא יכול להשוות צורה עם מדרגת החסד שהוא.
מישהי אמרה, את חווה סחרחורות ונשענית על כל מיני, כשאני רוצה שתשעני עליי (הבורא).
שהרי הכל ממנו יתברך.
כל מעשה ידיי, כל תוצאת המחשבה והרגשות שלי והפעולות שיצאו ממני, המילים שיצאו מפי, הכל ממנו שאין משהו ממני כי אין באמת אני.
למי שעובד על מידת הכעס והגאווה, שידבוק בזה ^