כאב וכעס הם דומים מאוד, שני מנגנוני התמודדות עם עלבון (שהוא בבסיסו חוויה רגשית מאוד ולא מאורגנת) שעוזרים לעבד אותו ולהתגבר עליו. בעבודה שלי אני הרבה פעמים צריכה לומר להורים דברים על הילדים שלהם שהם לא שמחים לשמוע, במצבים של עלבון ופגיעה מתעוררת מערכת לא רציונאלית ולא פונקציונאלית של אמונות ופרשנויות, ואני כבר יודעת, יש אנשים שמעדיפים לכעוס. הם לא כועסים עלייך, הם פשוט לא טובים בלכאוב, עמדת הפגיעות הזאת תטלטל אותם, אז הם כועסים (כשאתה כועס אתה כאילו חזק) כעס מותיר את החלקים האידיאליים של העצמי בלתי פגועים. יש הטוענים שלמשל אחרי פיגועים המוניים הוא כלי הישרדותי חשוב. יש מקום גם לכעס לצד הכאב, כי כאב ישאיר את הציבור פסיבי להחלים מפצעיו ואילו כעס יניע לפעולה והגנה אסרטיבית. אני לא טובה בכלל בלכעוס, לא כשכועסים עליי ולא בלכעוס על אחרים.(לוותר על כעס זו איוולת אבל מגיל צעיר למדתי שילדות טובות לא כועסות ואני תקועה עם זה). אני כועסת לעיתים נדירות מאוד ואז זה גם לא בר תיקון. אז אני מעדיפה לכאוב, (גם ברור שעדיף לבכות מול חבר שלך מאשר לצעוק עליו, הוא ישר יישבר:)) לא אכפת לי להגיד שקשה לי או שזה מצטייר כלהיות חלשה, להיפך, כשאני מצליחה אני נושמת לרווחה. לכן אני גם כל כך מרוצה כשאני מצליחה לבכות.
לפני 6 שנים. 2 ביוני 2018 בשעה 8:21
