כשאני רוצה להיות טובה במשהו אז אני חדורת מטרה, ואני רוצה כל היום רק לתרגל ולנסות ולהשתפר בזה. חשבתי שבקיץ אולי אני אלמד צרפתית שוב, או לנגן על פסנתר או שאני אלך סופסוף לעשות ספורט. אבל איכשהו קשה להזיז את עצמך כשאין לך באמת תשוקה למשהו, רק הרגשה שאתה צריך לעשות משהו עם הזמן ומתחיל להריץ אופציות משעממות בראש כי פעם זה עניין אותך או משהו כזה. ובדבר הזה אני תמיד רציתי להיות טובה מאוד, בעצם לא תמיד, אולי היו תקופות שכבר חשבתי שזה לא אני אם זה לא הולך. כבר חשבתי שאני בכלל לא אוהבת את זה, מחשבות כאלה שיש בשביל לעשות לעצמך הנחות. וזה חבל כי זה הפסד נורא גדול, כמו לוותר על להנות מלרקוד אם אומרים לך שאתה רוקד מכוער. וזה היה יותר מדי מביך או שלא היה לי איפה ללמוד ושניהם ביחד בעצם. בסוף בלי לתכנן בכלל זה בא אליי. ועכשיו רק בא לי כל הזמן להתאמן ולהיות טובה. גם בגלל שכבר קצת נהייתי טובה בזה, ונהיה לי קצת בטחון, אז אני חושבת שאני עוד יכולה להשתפר. כשהתחלתי חשבתי בכלל שאין לי סיכוי, עשיתי את זה בשביל לרצות ובשביל להילחם במבוכה שלי, כי אם יש משהו שמפחיד אותי אז אני אעשה אותו בכוח, אבל לא חשבתי שאני ממש אעשה את זה טוב. אבל אני חושבת שלמדתי די מהר ושיש לי מזל שפגשתי את המורה שלי. עכשיו אני רק צריכה לחכות בסבלנות לשיעור הבא. מי חשב שאני אתגעגע לשיעורי בית?
