אני רוצה לחיות עם הלב שלי פתוח, אני לא רוצה את כל המסיכות האלה והחומות עליו. אני יודעת שזה מה שכולם רוצים אבל אצלי נראה לי המצב ממש חמור.
אני לא רוצה להכיר עוד מישהו עד שאני אתקן את עצמי. עד שאני אפסיק לעבוד בזה שהצד השני ירצה אותי. זה דבר מגעיל לעשות כי זה כמו לשקר. לקלוט את הניואנסים מה מגניב אותו ולעשות פיין טיונינג של עצמי. כמו בעיטה חזקה לאמצע השער. יש בה הכל, טכניקה, תזמון, עוצמה, אבל גול לא יהיה פה. וזה מעוות ממש ולא הוגן ומטומטם. אז בשביל מה
אולי אם זה עובד לכולם גם אני יכולה. לנסות לתת למישהו להכיר אותי והוא סתם ירצה אותי בשביל מי שאני. אולי זה מספיק טוב. גם אם אני לא כזאת מיוחדת או מעניינת ובכלל מבולבלת ומבוהלת נורא מזה שאני מצליחה לעבוד על כולם שאני קולית שהכל סבבה לה. ואני לא כזאת באמת, אני גם תלותית ופתטית וצריכה אהבה ומפחדת מזה נורא. אני רוצה לבוא עם הלב שלי על השולחן ולראות אם את השיר הזאת מישהו ירצה ואני ארצה אותו גם בחזרה.
