כבר לילה? אני לא יודעת. אני שומעת אותו נכנס, את הרעש של המפתח שלו במנעול ושמה לב שהחשיך נורא. עכשיו הוא גם פוגש את החושך הזה והדלת נסגרת אחריו.
אני מקופלת במיטה, בין מלא כריות ושמיכות. ככה אני אוהבת, לישון עם חמש כריות ושתי שמיכות רק בשבילי. צוללת בין המצעים, מתחבאת מהלילה. עכשיו הכל ספוג דמעות, אני כבר לא יודעת להגיד איפה אני נגמרת והכרית מתחילה.
לא קמתי מאז, אולי נרדמתי או שכבתי ערה. אני לא כל כך יודעת מה לעשות, רק חושבת כל הזמן כמה אני אוהבת אותו. ומתייסרת מהמילים שלו. איך הוא כתב לה ברוך, עוקץ אותה, משתעשע. כמה חיבה. איך הוא נותן לה את מה שחשבתי שהוא נותן רק לי. באיזו קלות אישר את הדברים ואמר נדבר בבית. ובאמת אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלחבק את השמיכה ולבכות אז אני לא קמה.
הוא נכנס לחדר ומתקרב בשקט, אולי מנסה לזהות אם אני ישנה. אין פה צרחות ואיומים וחפצים עפים. רק אותי מתבוססת בצער.
אני שומעת אותו נאנח, ומתפשט, ונכנס למיטה, נשכב קצת רחוק ממני, על צדו, מסיט חלק מהשמיכות והכריות מהפנים שלי, מלטף אותם ומנגב קצת דמעות ואומר לי כמעט בלחש "שששש, אני יודע קטנה שלי, זה בסדר". ומתקרב, כורך סביבי את הזרועות שלו ומחבק אותי חזק. זה רק עושה לי לבכות עוד יותר.
עוד פעם הוא נאנח, משעין את הסנטר על הראש שלי ואומר לי "יהיה בסדר, את תתגברי, את יכולה. אני אוהב אותך כל כך את יודעת".
אני לא יודעת. איך יהיה. איך יכולת. איך אני אוכל. אני רוצה לשאול אבל השפתיים ננעלות לי.
כי ככה כשהראש שלי מעוך בתוך החזה שלו אני בכלל לא רוצה שנקום אף פעם ואני אצטרך למצוא תשובות. רק להישאר תמיד בחיבוק הזה במיטה כשהוא רק איתי וזהו.
והוא מסיט אותי על הגב, שולח את היד שלו בין הרגליים שלי ומתחיל להעביר שם את האצבע. אני מסתכלת עליו מבעד לדמעות, אבודה. אבל הוא מסתכל לשם, מניע את האצבעות שלו במעגלים ואומר לאט ובשקט "לנשום עמוק. אני יודע שעכשיו את עצובה, ותבכי, את יכולה. תוציאי הכל. אנחנו ניתן לזה זמן ולאט לאט תירגעי, נכון? כן, לאט לאט את תירגעי".
והוא כבר עולה עליי, כל פעם שהוא ננעץ עמוק יותר עוד דמעות משתחררות. והוא מעביר עליהן את היד בכזאת רכות עד שכפות הידיים שלו עוטפות את שתי הלחיים שלי. הוא מסתכל ישר, מעל הראש שלי, מתרכז, כאילו הוא חושב, אבל הוא מדבר אליי. "יהיה לך קשה אבל אני פה איתך ואת ילדה גדולה ואת תצליחי. נכון?" והוא מסתכל עליי בחיוך ועובר ברפרוף עם השפתיים שלו על המצח שלי. "את כל כך יפה ככה. ואת צריכה כבר לדעת, את ואני אנחנו בית. לתמיד. אני צריך לשמור עליו יותר טוב. וזה לא יהיה לך קל אבל זה יעבור מתוקה שלי. זה יעבור. נכון שאת רוצה לעשות את זה בשבילי? את ילדה טובה. ילדה טובה וחזקה. אני לא הולך לשום מקום וגם את לא. את צריכה כבר לדעת".
