אני חולה. ובחופש. תמיד בחופש חנוכה אני חולה. וכל מה שהתעלמתי ממנו ביומיום מוצא את דרכו החוצה בצורת 40 מעלות חום שלא רוצות לרדת. אני חולה וגם משעמם לי.
וגם אני מתאפקת נורא כבר מלא זמן
ארבעה חודשים בלי לקרוא מילה
לא אצלו ולא אצלה.
ואני רוצה. אני חושבת שזה לא טוב לפחד, וזה עצוב לי להיות ככ שברירית שרק אם בטעות אני נתקלת בכותרת אני מתקפלת. אני רוצה להתחזק. אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה לזה. ושצריך להתמודד בחיים.
אבל אין לי אומץ לזה. אני מפחדת מעצמי. אני מפחדת בגלל מה שאני אעביר את עצמי אחר כך. אני מפחדת ממה שיבוא אחרי. אני יודעת מה המנגנון שלי. כל אותם ימים ושבועות אחרי מילות אהבה למישהי אחרת יהדהדו לי בראש והן לאט לאט ירמסו אותי עד שלא יישאר ממני כלום. הכל זה כי אני לא יודעת לנתב דברים כאלה החוצה. אנשים תמיד חושבים שאני טובה כי אני לא כועסת או לא מקנאה. אבל זה לא טוב. כי אני לוקחת את זה אליי. זה כמו רעל שיודע לחלחל רק פנימה, להרוס אותי מבפנים.
אז אני חושבת אולי לא תמיד כדאי להיות אמיצה? לא עם הכל צריך להתמודד? אני לא רוצה להכריח את עצמי לעשות את זה. אולי לפעמים זה בסדר לפחד ולשמור על עצמך גם אם זה להיות לא חזקה.
