יש לי הרבה מה להגיד. כל הזמן, על הכל.
יש אנשים שטוענים שאני חד הבחנה, אני מעדיף לראות את עצמי כטמבל שפשוט רואה את הדברים כמו שהם: מי שחכם - חכם, מי שיפה - יפה, מה משטופש - מטופש, מה שטעים - טעים וכו'....
ככל שהתבגרתי והחכמתי למדתי לשתוק.
אני חושב שהשיעור הראשון היה בקורס קצינים. לפני שיצאתי לשם אמרו לי כולם "תשתוק, אל תדבר, אל תגיד להם מה אתה חושב, אל תסביר להם שהם טיפשים, אל תראה להם כל דקה איפה הם טועים, פשוט תשתוק!" אז שתקתי...
אחרי שבועיים קראו לי למפקד מחלקה ואמרו לי שהם חושבים שאני לא מתאים להיות קצין.
הייתי בשוק - "אבל למה?" זעקתי ודמעות בעיני.
"אתה לא מדבר, לא משתתף, לא נראה לנו שיש לך מוטיבציה ומנהיגות..."
"אתם רוצים שאני אדבר? מעולה, אני אדבר..."
מיותר לציין שמעולם לא סיימתי קורס קצינים.
אבל למדתי. בעיקר למדתי לסנן מהראש לחוץ. חלק גדול מהדעות שלי מסתגרות להן בתוך ראשי וטוב שכך, כי לרוב הן רק גורמות נזק.
לפעמים ממש מדגדג לי להוציא אותן. בעיקר על אנשים שאני לא מכיר. לתפוס אנשים ברכבת, או ברחוב, או בבתי קפה ופשוט לשפוך להם דלי של מציאות על הראש.
אני לא עושה את זה.
למרות לפעמים ממש בא לי...
אבל אני לא עושה את זה....
למרות שבא לי...
אבל אני לא....
למרות....
א...
ל...
אני חושב שזה ממש הופך אותי לצדיק. מה שמאפשר לי לדעתי לא לצום בשקט.
שהם יצומו, כל האנשים המעצבנים האלה.
לפני 17 שנים. 20 בספטמבר 2007 בשעה 6:52
