סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תראו, שור מדבר!

החלפתי כותרת לבלוג. התוכן לעומת זאת נשאר גרוע באותה מידה.
לפני 15 שנים. 10 ביולי 2008 בשעה 12:45

אני חייב לעשות סדר בבלאגן.

אבא שלי כנראה יצא היום מבית חולים. אבל שום דבר עוד לא נגמר שם. יש לו משהו באיזה פינה נידחת של המעיים שעושה ברדק אטומי. שבוע הבא זה ימשך.
הגברת שלי קמה קצת פחות חולה. היא עדיין לא ממש בריאה אבל לפחות היא לא סמרטוט כמו שהיא היתה אתמול.
השוונץ הקטן עדיין חולה אבל ע"פ הרופא אין שום סימן מדאיג מדי ונקווה שגם הוא יבריא תוך יום יומיים ולא נגיע לבית חולים או משהו כזה.
העבודה עדיין עולה על גדותיה אבל לפחות לאחרונה הולך לנו יחסית טוב ואולי היום אפילו נצליח לסגור משהו גדול שעבדנו עליו מאוד קשה.
סך הכל אני אמור להיות אופטימי. אני חושב.

כבר שבוע אני מסתובב בתחושה שאני באיזה סוג של מבחן. מג'נגל בין מיליון מטלות וצרות ובעיות ואירגונים. מנסה לא לייצר דרמות מכלום. הכל יהיה בסדר...

וכל מה שבא לי זה לקחת אותה ולברוח לכמה ימים לאיזה חור נידח, רק שנינו. אנחנו נפגשים כל יום לכמה דקות בין לבין. אני נכנס, היא יוצאת. אני מגיע, היא הולכת לישון. אני קם ומארגן את הילדים, היא ישנה עדיין. ונוסף לכל יש לי מילואים בשבוע הבא...
נראה לי שאני אפגוש אותה שוב באמת רק עוד כמה שבועות.

אה, פשוט חייב לסיים את השבוע הזה. לא נשאר ממנו עוד הרבה.

לפני 15 שנים. 30 ביוני 2008 בשעה 20:10

החלטתי שכבר מחר.
אז כתבתי תאריך של מחר. כזה אני - משוגע!

טוב, אז לא ממש.
למעשה אני מרגיש שממש לא רחוק ממני, מעבר לאיזה פינת רחוב קרובה וחשוכה מסתתרת זו שאני מחפש נואשות כרגע, השגרה. זו שהופכת את חיי היום יום לברורים יותר, את המטלות לברורות יותר, מתגעגע אליה - לשגרה.
אה, כן. גם מתגעגע לסקס.
בכלל קצת מתגעגע לאישה שלי.
לא שאני מתלונן חלילה. היא מנצחת על משק הבית בצורה מעוררת התפעלות, מתמרנת בין הנקות להחלפות להסעות לבתי קפה. היום היא הזמינה עוד 3 ילדים נוספים אלינו והובילה את כל החבורה הרועשת הזאת לגן שעשועים. מסתבר שהיא משוגעת לא פחות ממני.
לכל אלו השואלים את עצמם לא פעם בשרשורים מייגעים עד בוש מהי מלכה אמיתית? ובכן - אשתי היא מלכה אמיתית! אחת שלא עוצרת באדום, לא מקטרת, מוערצת ע"י כל מי שסביבה וממש בקרוב אני מקווה תחזור לקשור אותי בלילות ולעשות בי שפטים.
עד אז אני אשב מול המחשב, אגרבץ ואכתוב בלילי מילים בבלוג שלי. ושמישהו ינסה לעצור אותי.

ואוו, מזמן לא יצא לי לכתוב ככה בלי ממש לחשוב על מה שהאצבעות שלי מקישות על המקלדת. יש בזה משהו נעים. תמיד התגאתי בזה שאני יודע לכתוב טקסטים על שום דבר בלופים אין סופיים, ככה הוצאתי ציון גבוה נורא בתנ"ך (סיפור ארוך). ועוד לחשוב שפעם הייתי עושה את זה ממש בכתב יד, מדהים. אני חושב שהיום אני מקליד הרבה יותר מהר ממה שאני כותב ביד, למעשה אני כמעט ולא כותב היום בכלל ביד. אני עושה ביד אבל זה רק בגלל...זה... נו... מה שכתבתי למעלה עם ה-אין סקס. בכל מקרה, מה שרציתי לאמר (כלומר לא באמת רציתי לאמר כי אני סתם מג'ברש מילים אסוציאטיבית לגמרי אבל זה חיבור טכני שנוח לי כדי להמשיך למשפט אחר לגמרי שלא קשור לכלום) זה שמעולם לא באמת השמתמשתי בלוג הזה כדי סתם להשפריץ מילים. אני חושב שפעם ניסיתי לנהל יומן אמיתי ולכתוב טקסטים כאלה אבל די מהר עבר לי העניין הזה. תמיד כתבתי למישהו. התקופה הכי יפה היתה כשקליאופטרה עבדה ושיעמם לה ואז הייתי כותב לה סיפורים בעבודה ומפקסס לה אותם (לא היה לה מייל, אלוהים אני מרגיש עתיק). בסוף היא כרכה אותם לספר ונתנה לי אותו במתנה. יש לי אותו עדיין, יש שם דווקא סיפורים מצחיקים. היתה תקופה שהייתי כותב גרסאות לאגדות למשל, המשכים או סופים אחרים קצת. אחד הסיפורים שהכי אהבתי זה היה על הגמד השמיני בשלגיה ושבעת הגמדים. כן, היה גמד שמיני רק שאף אחד לא ידע עליו. והיה גם אחד על עמי שנים אחרי שהוא ותמי גדלו. היו שם סיפורים לא רעים בכלל, אני צריך לחפש אותו ואולי אפילו לשבת ולהקליד אותם שוב.
מעניין אם מישהו שמכיר אותי יכול היה לזהות אותי כאן רק לפי הכתיבה שלי.
בעצם לא ממש מעניין.
עייף.
הולך.
לישון.

לפני 15 שנים. 24 ביוני 2008 בשעה 6:46

אני כבר לא מצחיק.
אני עייף.

מותש זו המילה הנכונה יותר, מותש. ואני חושב שבעיקר נפשית.
הפרקטיקה של החיים כרגע מאוד סבוכה. המון עניינים לעשות, המון מטלות וסידורים ותיאומים. המון עבודה. זה מוביל לזה שאני עייף פיזית רוב הזמן. ומעבר לזה יש את כל העניינים האלה בעבודה שמתישים אותי נפשית. אין לי כוח לזה.
אני תמיד זה שאמור לתת פתרונות. "הקול השפוי" זה שמחובר לקרקע. הלוגי, השקול, המאוזן.
באופן טבעי כשיש משברים אני אמור להיות זה שפותר אותם, רק שעכשיו אין לי כוח לזה, מותש מדי.

אז מה עושים עם זה?

אל תענו לי.

עכשיו נגיד שאני עושה עכשיו מאמץ עילאי, יש מצב שאני כן מצליח לכתוב משהו מצחיק. זאת אומרת, זה לא שאיבדתי את היכולת, פשוט מותש מדי.

או שאולי כן איבדתי את היכולת?

אל תענו לי.

אני מרגיש שאני צריך שינוי, גדול. בא לי חופש, גדול. בא לי קפה קר, גדול. (טוב, זה דווקא די פשוט לארגן כרגע). בא לי למות, בגדול.

שאני אמות?

אל תענו לי.

לפני 15 שנים. 10 ביוני 2008 בשעה 7:02

הנני כאן.

אפשר לאמר שאנחנו בביות מלא. הנה, למדתי מושג חדש בבית חולים.
עברו 10 ימים משונים של צחוק ועצב, שמחה וחרדה.
היום זה היום הראשון של המשך החיים שלנו. הרגע דיברתי עם אבא שלי והוא אמר שהיה ביקור רופאים ושהמצב הולך ומשתפר. המלכה לקחה את כל העוללים ויצאה לה להתארגן על עצמה, כי זה לא משנה לידה או לא לידה, צבע בשיער היא צריכה לעשות. ג' שלח SMS שאמנם הוא לא יגיע היום לעבודה כי הוא בבדיקות עם אמא שלו אבל היא מרגישה בסדר.
סוג של פאוזה בכל החזיתות. אפשר לנוח ולאגור כוחות להמשך.

ומכל הרגעים בעשרה ימים האחרונים יש רגע אחד שנתפס לי במיוחד.

אתמול חזרנו בצהריים מהבריכה. קילחתי את הילדים והשכבתי אותם לישון צהריים. התקלחתי והלכתי לסלון להתפנן קצת במזגן אחרי החום הנורא. אכלתי ואז שמעתי את האפרוח החדש מצייץ. אמא שלו ישנה היטב בחדר.
אז שלפתי אותו והבאתי אותו לסלון.
הנחתי אותו על החזה שלי, בטן לבטן. נזכרתי איך נהגתי לעשות את זה פעם המון עם הגדולה.
הוא נרגע והתחפר בשיער שלי.
ככה שכבנו איזה 20 דקות מנומנמים.מדי פעם הוא זז הוא מלמל והזיז את העיניים (R.E.M). חלם חלומות.
שאלתי את עצמי מה עובר בראש של ילד בן שבוע. על מה הוא חולם?
ספגתי את השלווה שלו ונרגעתי.

תענוג.


המשך יום רגוע לכל...

לפני 15 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 6:18

"בא לי לשחק"
"לא, אנחנו קוראים ספר..."
"אבל לא בא לי, בא לי לשחק"
"לא, אנחנו קוראים ספר"
"אוף..."
"כן, בוביק, החיים קשים. לצערך הרב נפלת על אבא שאוהב ספרים ולא מוכן לוותר לך. בואי נבחר ספר..."
"אוף"
אנחנו בוחרים יחד את הילד הזה הוא אני. הקטן מגיע ובוחר ספר משלו על איזה ארנב. הוא מתעקש שנקרא את הספר שלו ראשון כי הוא עייף ורוצה ללכת לישון. אנחנו עושים את זה.
"את יודעת למה ספרים זה חשוב?"
"כי זה עוזר לנו לקרוא ולחשוב..."
"כי זה פותח בפנינו עולם שלם של דמיון ומחשבות. רוצה דוגמא?"
"כן"
"אני קורא עכשיו ספר על מישהו שיכול לנסוע בזמן"
"מה זה אומר לנסוע בזמן?"
"זה אומר שאם הייתי נוסע בזמן הייתי יכול לפגוש את אמא כשהיא ילדה בת 6, כמוך. או לפגוש את אמא בגיל 15, או לפגוש את עצמי כשאני ילד וזה מה שהוא עושה בספר. פוגש את אשתו כשהיתה ילדה. נכון שזה מעניין?"
"כן" היא צוחקת ומתכרבלת אל תוך בית השחי שלי.
אנחנו קוראים.
הילד הזה הוא אני הוא ספר מדהים.
היכולת לקבץ אינסייטים כל כך נכונים על צורת המחשבה של ילדים ולתמצת אותם לארבע שורות - גאון האטלס הזה.
היא צוחקת מהספר. מוצאת את עצמה בחלק גדול מהסיפורים. מפענחת מילים שהיא כבר יודעת לקרוא. אנחנו מסיימים בשירה של העמוד האחרון (אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר, הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והילד הזה הוא אני.) היא מטפסת לי על הגב ואני עושה לה שק קמח למיטה. הקטן כבר נרדם.

"אבא, אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך בוביק, לילה טוב נסיכה שלי."

ואני זוכר את עצמי בערב לפני השינה במיטה. אף פעם לא הייתי שם לבד, תמיד היו איתי חברים. קראו להם דנידין וטרזן, חסמב"ה והשביעיה הסודית, אמיל והבלשים ושרלוק הולמס. היו לי המון חברים שישנו איתי בלילה. אני לא יודע אם אני אצליח להעביר את רגעי הקסם האלה לילדי, לא יודע אם אצליח לגלות להם את הקסם הקיים בספרים, את הדימיון שהם מפתחים אצלך, את העולמות המופלאים שהם פותחים.

מה שבטוח, אני אנסה כמה שרק אוכל...

לפני 15 שנים. 16 במאי 2008 בשעה 21:28

ככה בדיוק צריך לחגוג יום הולדת.
בלי עניינים. בלי דרמות.
העברנו יום נעים יחד. ישנו כולם צהריים, קמנו, התארגנו ויצאנו לארוחת ערב משפחתית.

אני חושב שזו הפעם הראשונה שהלכנו רק אנחנו והילדים למסעדה לבד.
הם היו נפלאים.
הרמנו כוסית יחד (במוזס מקבלים בקבוק יין ביום הולדת על חשבונם, נכון יפה?) ואמרתי להם שהם עושים אותי מאושר. מה שנכון. היתה ארוחת ערב נפלאה.
אחרי זה חזרנו, נכנסתי לשירותים וכשיצאתי מצאתי פתק שאומר: "התגעגעת למלכה שלך? חכה לי קשור בחדר..."

כן, האישה בסוף חודש תשיעי.
כן, היא סישנה אותי כמו שרק היא יודעת.
כן, אני אוהב את האישה הזאת ברמות שאי אפשר לתאר.
התמזל מזלי להתחתן עם מלכה אמיתית בכל מובן אפשרי. היא היתה יפה ומושכת בעיני הלילה כמעט יותר מתמיד. היא עשתה בי דברים שרק היא יודעת. אני כל כך אוהב אותה.

ועכשיו כולם ישנים...
אני מרגיע את רמות האדרנלין בדם וסוגר את היום... עם חיוך גדול.

לפני 15 שנים. 15 במאי 2008 בשעה 6:30

יש תכונה באוויר.
המון דברים מתרחשים יחד, מתוק עם חמוץ, שמח עם עצוב.
דקה אחרי של' סימסה לי שאבא שלה עבר התקף לב בלילה, התקשרה ההיא שילדה אתמול בבוקר. המעברים האלה הזויים לגמרי אבל איכשהו טבעיים כל כך. החיים דואגים לאזן אותך.

ובכלל הפוסט הזה יועד עבור העוגיה שלה יש היום יומולדת. ומשום מה אצל הבנות זה תמיד עניין רציני וטעון.
ובתור זה שמחר יש לו יומולדת והוא ממש לא חושב שזה עניין אז דעי לך גברת שבחיים אין באמת טוב ורע.
אני תמיד ידוע בסביבה שלי כאדם שמחובר לריצפה (שור קלאסי - דא). זה שיודע לתת פורפורציות לדברים. וזה לא פשוט לקחת דברים בפורפורציות כשאתה בפנים עמוק והכל נראה לך נורא. אם שמים את הדברים על המאזניים ושוקלים אחד אל מול השני אף פעם לא יצא צד אחד באמת מנצח, לכל מטבע יש שני צדדים.
ילדים? זה טוב ונפלא. זה סיוט והתשה. תלוי באיזה יום את באה.
קריירה? זה מדהים ומספק, זה אוכל אותך למוות ומשעבד אותך לחלוטין. מי כמוך יודעת?
גיל? זה מגניב להיות צעיר וטיפש, מצד שני אתה צעיר וטיפש.
אפשר להמשיך ככה עד אין סוף.
לא מזמן לימדתי את בתי האהובה על חצי הכוס המלאה. לקח לה קצת זמן להבין על מה אני מדבר אבל מאז היא מסתובבת ומטיפה לחברותיה בנות השש להסתכל על החצי המלאה (אין להן מושג על מה היא מדברת אבל אני פשוט מעריץ אותה).

לסיכום כפרה - מזל טוב.
בלי ברכות דרמטיות, איחולים גרנדיוזים וציפיות מטורפות.
את יודעת שאני מאמין בך מאוד, ושאני משוכנע שהוויז'ן המדהים שלך יצא לפועל. האנרגיות יתחברו ברגע הנכון ואז הכל יקרה מעצמו, ואני כמובן אהיה שם לתת לך את הפוש שאת צריכה כדי להצליח ובגדול.

נישוקים,
השור השני.

לפני 15 שנים. 12 במאי 2008 בשעה 9:02

Your pregnancy is now considered full term - he is developmentally ready to handle life outside the womb

זה מה שטוען הקאונטר שלי בגוגל.
כמובן שהגוגל לא יודע שהרך הנולד יתמודד איתי ועם זוגתי שתחיה, עדיין זו אחת ההודעות החביבות שקיבלתי היום...

לפני 16 שנים. 7 באפריל 2008 בשעה 6:47

זה כאילו עדיין לא רציני לבקר את "עבודה עברית" כי אני עדיין לומד אותו.

אבל...

כשא' הביא את הדיסק הוא אמר שזה ממש תפור עלי העניין הזה. צדק.
יום שלם ישבתי וקראתי את הטקסטים, ולמדתי את העיבודים, וכמו תמיד היה לי מה להגיד על כל ביצוע - לטוב ולרע. וזה נכון שאני מכיר חלק מהם אבל זה לא מפריע לי לתת ביקורת אמיתית. כמו שעופר מאירי שהוא גאון אמיתי לא הביא שם משהו מיוחד, ממש לא.
ושרבאק - איה כורם לא יכולה לעשות ערן צור יותר טוב מערן צור, אז מה עבר לה בראש?
בכלל, ערן צור הוא לא זמר, הוא מגיש (מיכה שיטרית אמר לי את זה פעם על עצמו וזה נכון גם כאן) אז היכולת לקחת שיר שלו ולהגיש יותר טוב ממנו גובלת באפס.

אז הפנינים שלי כרגע הן בעיקר אברהם טל שבחר שיר מדהים ועשה אותו מדהים אפילו יותר.
דנה ברגר שהיא... טוב היא דנה ברגר והחיבור שלה לאסף אמדורסקי הוא יופי יופי.
קרן אן שיש משהו מדהים ברכות שהיא מביאה לנשמות הטהורות.
ונינט, כן אמרתי נינט. שאצלה עופר מאירי עשה את מה שהוא עושה הכי טוב והיא הביאה אותה בשיר לא צפוי ומדהים.

אבל כאמור אני עוד לא שוחה בשני הדיסקים האחרונים, בטח יש עוד טובים.
מישהו יכול להסביר לי ממתי אבי קושניר הוא זמר?

לפני 16 שנים. 25 במרץ 2008 בשעה 15:09

משהו מתעורר שם בפנים. בחושך.
היצר האפל וחסר ההגיון. זה שאני יודע להטביע בעבודה, בשגרה, בסקס, באוכל, בספורט, במשהו...
וברגע שאני מאבד טיפה אחיזה הוא מתעורר שוב. כמו טיגריס סבלני שיושב במערה עמוקה בפנים וברגע שהוא מזהה סימן כלשהו של חולשה הוא מוציא את הראש החוצה ומרחרח. בהישמע האות הוא יזנק החוצה ויעשה מה שהוא יודע לעשות, שטויות בגדול.
כל מה שאני צריך עכשיו זה ריגוש כלשהו, חידוש כלשהו. חייב להוכיח לעצמי משהו, אלוהים יודע מה. חייב להאכיל את החיה במשהו קטן, משהו בלתי מזיק. רק שלא תעשה שטויות.

שששש..... לנשום..... הכל בסדר.
אנחנו ילדים גדולים ולמודי טעויות. אנחנו נעשה את הדבר הנכון.

ברגע שנגלה מהו הדבר הנכון לעשות...