תראו, שור מדבר!

אני פוסט, מה שהופך אותי למודע לעצמי.
אני יודע שאני פוסט וכך אני מוכיח שאני נטול אגו ולא חושב לרגע אחד שאני משהו אחר. אני לא אלוהים אני בסך הכל פוסט.
בכך שהוכחתי שאני נטול אגו מייד יצרתי קשר אינטימי יותר עם הקורא שלי.
הקורא המתוחכם יותר יבין מייד שבכך שאני מצהיר על כך שאני מודע לעצמי אני מפעיל עליו מניפולציה כדי לייצר איתו קשר אינטימי ואמין יותר. הוא לא יפול בפח הזה אבל כן יעריך את היכולת האינטלקטואלית שלי, שוודאי לא ציפה למצוא אותה בפוסט פשוט שכזה.
אני לא סתם פוסט אני פוסט בבלוג.
העניין הזה מקטין אותי עוד יותר, הרי כמות הצופים בבלוג בו אני נמצא זעומה.
לו הייתי פוסט למשל בפורום זה היה סיפור אחר. אז גם היו מצפים ממני לדברים אחרים. אבל כיוון שאני רק פוסט בבלוג, שגם הוא יושב באתר נישה של סוטים מאוד מסויימים, הציפיות ממני אינן גבוהות.
אגב, אני פוסט אופטימי.
את האופטימיות שלי ניתן להבין מכך שאני למעשה לא עוסק בכלום. לא היו דברים מטרידים אותי סביר להניח שהייתי עוסק בהם ולא בעצמי. העיסוק העצמי מעיד על כך שבגדול החיים שלי דבש ולכן יש לי זמן ואנרגיות לבחוש בקרביים של עצמי. אין לי צורך לשדר מסרים אופטימיים בקולי קולות (אז הייתי נחשד בנסיונות שכנוע עצמי מה שמוציא את העוקץ מהאופטימיות האמיתית) אני פשוט כזה.
אני פוסט ללא פאנץ'.
ללא תכלית.
ללא סיבה.
אני פוסט שיכול להסתיים לפתע בלי כל הגיון ואפילו בלי לסיים את המשפ....





















בעצם אני כן חייב סיום.
מה שהופך אותי לפוסט צפוי יחסית.
מה שמכניס אותי למיינסטרים.
מה שגורם ליותר אנשים לחבב אותי, כי אנשים לא אוהבים קיצונויות.
מה שממש גורם לי לרצות לסיים את עצמי באיזה משפט דביק להמונים. אבל אני לא, אני אשלוט בעצמי. אני פוסט שכובש את יצרו. פוסט גיבור.

טוב, אחד נגמר!

הבא ביום ראשון, ואז עוד אחד בשלישי ואז....
אז בטח יהיו עוד.
וכל העניין הזה של לעבוד כל יום עד אמצע הלילה ממש לא בא לי טוב. אז הנה אני הולך הביתה בשעה מוקדמת (אם שמונה ורבע זה נחשב מוקדם, הסקאלה שלי הלכה פקקט).
היו שלום ובהצלחה לנו במכרז!

זוהי קריאה להצלה, אומר שנית, זוהי קריאה להצלה.

בעוד יומיים יש לה יומולדת ועוד לא קניתי כלום.

כן, אני יודע, כל שנה אני נתקע עם העניין הזה. ולא שאני רע בלקנות מתנות, להיפך, אני אפילו טוב בזה. יש לי רקורד מרשים במציאת מתנות מגניבות לכולם... חוץ ממנה!
לא יודע מה לקנות לה.
השוס הגדול ביותר שלי היה 30 המתנות לפני שנתיים. מתוכן היו כמה שעד היום מככבות בראש מצעד ההצלחות המשפחתי (הכרית חימום למשל). מה שהוביל אותי למחשבה שאני לא מחפש מתנה גדולה אלא מתנה מגניבה שתעשה לה טוב.

ובכן חברים, זוהי המשימה:
1. מתנה מיוחדת
2. למישהי שלא רוצה כלום
3. ברשימת הלאו אפשר מראש להכניס תכשיטים למינהם, בגדים, סבונים, מסאז'ים וכו'
4. חייבת להרכש היום או מחר

בהצלחה.



(לא. אני לא בונה עליכם באמת שתתנו לי רעיונות. אני אמצא משהו לבד. כבר הבנתי ששום תועלת לא תצמח לי מהבלוג הזה. חברים עלק... פרנקינייעעע)

הבלוג שלי בן שלוש וחצי.
חפרתי הרגע קצת בארכיון שלי וקראתי פוסטים ישנים. בכל זאת, שלוש וחצי שנים זו תקופה. יש משהו מעניין בלראות את הדברים מפרספקטיבה של הזמן. איכשהו בלוגים נוטים להתעסק בזוטות הקטנות של החיים, ביום יום. פתאום אחרי שלוש שנים אתה נתקל בזה ומנסה להזכר - מה בדיוק קרה שם?

לעומתם יש רגעים אחרים שאליהם אתה חוזר בשניה.

הפוסט הראשון שכתבתי היה על הניתוח שלה. חזרתי אליו עכשיו. לנקודת הזמן הזו אני חוזר בלי מאמץ בכלל. כמו כפתור שמעביר את הגוף בשניות לרגע הזה. לסטטוס הזה. אין ספק שזו אחת החוויות המעצבות ביותר שעברתי בחיי.
יש ימים שהיא מתקלחת ואני יושב לידה, העיניים שלי נתפסות על הצלקת. הריץ' רץ' שחוצה את בית החזה שלה. רוב הזמן אני לא רואה אותו, הוא כבר חלק ממנה ולא נראה מוזר. רק ברגעים האלה בהם אני עף חזרה לשם, לטיפול נמרץ של שניידר, למחלקה, לסיוט. אחרי זה בדרך כלל אני מחבק אותה כל כך חזק עד שהיא כמעט מתפרקת. היא מחבקת חזרה. האהבה שלה אלי כמעט משתווה לאהבה שלי אליה, מחוברת אלי למקום העמוק ביותר, הכואב ביותר. אומרים שבנות זה תמיד "של האבא". יכול להיות. איכשהו אני תמיד מרגיש שביננו יש משהו שהוא מעבר לזה. הילדה הזאת לקחה אותי למסלול אחר בחיים, היא בנתה אותי. תמיד הרגע הזה מחזיר לי את הדמעות לעיניים, אוף!

מצד שני יש לי פוסטים אחרים באמת מטופשים. כנראה שזה חלק מהעניין. עדיין יש משהו יפה בלחפור קצת לאחור ולראות מה היה "היום לפני שלוש וחצי שנים". לותיקי הבלוגים אני ממליץ בחום...

החורף עושה לי נעים...

תגידו, כמה מכם רואים את mad men בהוט? מישהו בכלל רואה את זה? מדובר בעוד סדרה מבריקה שתקועה אי שם בערוץ נישה של הוט. אף אחד לא ממש קידם אותה, אף אחד לא ממש רואה אותה, היא זוכה בגלובוס הזהב ובינתיים כל המדינה מתעסקת בציצי של ויקה (שאגב הוא מצוין וזכיתי לבחון אותו ממש מקרוב אבל זה עדיין לא מצדיק סדרה שלמה).

אז הנה דוגמא לסצינה אחת שכמעט גרמה לי לעמוד כמו טמבל ולמחוא כפיים:
דון מגיע הביתה (הגיבור של הסדרה, פירסומאי בשנות השישים) בלילה. הוא עפוף זכרונות ילדות שלו ופוליטיקות פנימיות מהמשרד. הוא טעון כולו מרגשות ומסודות שהוא מחזיק בבטן. הוא ניגש לחדר הילדים ומעיר את הילד הקטן שלו שהוא בערך בן 4.
דון: "בובי, קום..."
הילד מתעורר מבולבל ולא מבין מה הוא רוצה ממנו.
בובי: "אבא?"
דון: "שששש אחותך ישנה"
הילד לא מבין מה קרה
דון: "תשאל אותי שאלה, כל שאלה. כל מה שאתה רוצה לדעת..."
בובי: "אבא, אני עייף..."
דון: "אני רוצה שתדע שאני לא אשקר לך, אתה יכול לשאול אותי כל דבר"
הילד העפוף חושב לרגע ואז שואל "איך גחליליות עושות אור בחושך?"
דון מביט בו ונושם לרווחה.
דון: "אני לא יודע, אבל אני מבטיח לך שאני לא אשקר לך אף פעם"
הילד חוזר לישון.

טוב, אז קשה להעביר גאונות של אנדרסטייטמנט במילים ובטח שחלק מסדרה, אבל הגאונות הפסיכולוגית שקיימת שם מדהימה. ביה"ס לתסריטאות, בימוי, ליהוק, תזמון, ארט, פשוט כיף. זה המקום כנראה לציין שיוצר הסדרה הוא תסריטאי הסופרנוס.

אז הנה בשורת היום: האיכות נמצאת שם בחוץ!
היא חבויה מתחת להרים של טקסטים רדודים ומטופשים של עירית לינור, שעשועונים נלוזים עתירי רייטניג, תחקירים מסעירים ומלאי ס ל מ ו נ ל ה, רקדנים שמודחים באס אמ אס וכמובן הציצי של ויקה! גשו לVOD, צפו ב-mad men ואז כשאתם בשוונג אתם יכולים להמשיך ל"בטיפול" או פשוט לשכור את HBO ויש לכם כמה ימים של נחת.

אה, הנה:
http://www.amctv.com/videos/madmen/?bcpid=895162757&bclid=757622785&bctid=992146934

יום שני הוא יום גדול.
ולו רק בגלל העובדה שצלחתי את יום ראשון...

אז הנה - גם אני יודע לכתוב בלוגים של 2 שורות(אגרויעסה אתגר) שנה טובה לכל.

להלן רשימת הבלוגים שלא הספקתי לכתוב בשבוע האחרון - עם עצמי הסליחה:

1. בלוג אנטי עירית לינור.
2. בלוג הרפתקאות החתונה ברמלה והמטריה שנגנבה.
3. בלוג מוש עקר הבית רב הפעלים.
4. בלוג ההיפ החיובי שרובץ על ראשי למרות הצרות הנוחתות בצרורות.
5. בלוג על הכלב שלי - מדהים שעד היום לא כתבתי עליו כלום.
6. בלוג האורז עם התמנונים.
7. בלוג פרידה - אני הולך לישון...

יש בי איפשהו עמוק בפנים גבר פרהיסטורי.
גבר בסיסי, מגודל, טיפש.
גבר עם יצרים בסיסיים חזקים מאוד שלפעמים משתלטים עליו.

והגבר הזה, כל מה שבא לו עכשיו זה לצאת החוצה, להתעלם מה"נכון לעשות", מה"חכם לעשות" מהפוליטיקלי קורקט, מהנעלבים, הנוזפים, החוששים. בא לו לצאת החוצה, לחשוף את החזה השעיר והגברי שלו ולזעוק בקול גדול "בן!!! בן זכר!!! איזה גבר אני!!!"

בתקופה שחיו במערות, היו חורטים בלוגים על הקירות?

יש קטע חדש שאנשים שמים לינקים של youtube בפרופיל שלהם.
מסיבה לא ברורה זה תמיד לינקים לשירים דביקים משנות השמונים.
אז רק רציתי להביא לתשומת לבם של אותם אנשים מס' דברים:
1. שנות השמונים היו תקופה מזעזעת, מכל בחינה אפשרית. תאמינו לי - הייתי שם. אין שום סיבה לחזור לשם.
2. לא, אני לא טועה ותפסיקו לריב איתי כבר, היה חרא! תתקדמו...
3. יש ביו טיוב המון דברים מגניבים אחרים ואם אתם ממש צריכים לדחוף לינקים לפרופיל שלכם אז תחפשו משהו מגניב יותר!

כיוון שאני איש נדיב, אני מוכן לתרום 2 לינקים חביבים משלי - אגב הם הולכים יחד - נא לראות לפי הסדר:
http://www.youtube.com/watch?v=geG84D-aWKg

http://www.youtube.com/watch?v=IuP9Da2qDzs

(מקווה שיצא לי בסדר הלינקים האלה, אני לא טוב בלינקים...)

תודה ושלום.

יש כאן נטיה לכתוב בלוגים נמרחים של חורף...
אז אני החלטתי בנחישות לא לכתוב בלוג חורף!

לא אכתוב על הפוך והגשם בחוץ,
לא אכתוב על מרק העוף המשובח שהכנתי,
לא אכתוב על השוקו המשובח של מקס ברנר שמי שלא שתה אותו ביום גשום לא מבין כלום מהחיים שלו ובאמת שיניח לי כבר כי הוא ממש טמבל,
לא אכתוב על המעילים והסוודרים והבחורות שיפות שסביבי שלובשות ובעיקר נועלות כל מה שאני אוהב,
לא אכתוב על היער ליד הבית שמתחיל להוציא פלומה ירוקה עם ריח מדהים,
לא אכתוב!

כזה אני. שור קשה עורף.