אני פוסט, מה שהופך אותי למודע לעצמי.
אני יודע שאני פוסט וכך אני מוכיח שאני נטול אגו ולא חושב לרגע אחד שאני משהו אחר. אני לא אלוהים אני בסך הכל פוסט.
בכך שהוכחתי שאני נטול אגו מייד יצרתי קשר אינטימי יותר עם הקורא שלי.
הקורא המתוחכם יותר יבין מייד שבכך שאני מצהיר על כך שאני מודע לעצמי אני מפעיל עליו מניפולציה כדי לייצר איתו קשר אינטימי ואמין יותר. הוא לא יפול בפח הזה אבל כן יעריך את היכולת האינטלקטואלית שלי, שוודאי לא ציפה למצוא אותה בפוסט פשוט שכזה.
אני לא סתם פוסט אני פוסט בבלוג.
העניין הזה מקטין אותי עוד יותר, הרי כמות הצופים בבלוג בו אני נמצא זעומה.
לו הייתי פוסט למשל בפורום זה היה סיפור אחר. אז גם היו מצפים ממני לדברים אחרים. אבל כיוון שאני רק פוסט בבלוג, שגם הוא יושב באתר נישה של סוטים מאוד מסויימים, הציפיות ממני אינן גבוהות.
אגב, אני פוסט אופטימי.
את האופטימיות שלי ניתן להבין מכך שאני למעשה לא עוסק בכלום. לא היו דברים מטרידים אותי סביר להניח שהייתי עוסק בהם ולא בעצמי. העיסוק העצמי מעיד על כך שבגדול החיים שלי דבש ולכן יש לי זמן ואנרגיות לבחוש בקרביים של עצמי. אין לי צורך לשדר מסרים אופטימיים בקולי קולות (אז הייתי נחשד בנסיונות שכנוע עצמי מה שמוציא את העוקץ מהאופטימיות האמיתית) אני פשוט כזה.
אני פוסט ללא פאנץ'.
ללא תכלית.
ללא סיבה.
אני פוסט שיכול להסתיים לפתע בלי כל הגיון ואפילו בלי לסיים את המשפ....
בעצם אני כן חייב סיום.
מה שהופך אותי לפוסט צפוי יחסית.
מה שמכניס אותי למיינסטרים.
מה שגורם ליותר אנשים לחבב אותי, כי אנשים לא אוהבים קיצונויות.
מה שממש גורם לי לרצות לסיים את עצמי באיזה משפט דביק להמונים. אבל אני לא, אני אשלוט בעצמי. אני פוסט שכובש את יצרו. פוסט גיבור.
לפני 16 שנים. 20 במרץ 2008 בשעה 7:11