תראו, שור מדבר!

בהמשך לתוכניתי: המצא ושמישהו אחר יבצע - להלן מס' רעיונות בהשראת החורף הבא עלינו לטובה...

1. מחמם אסלה.
מכירים את הקטע הזה ביום קר שנכנסים לעשות קקי (אצל בנות גם בפיפי זה תקף) ואז יש את השלב הנורא של להתיישב על האסלה הקפואה עם התחת החמים.
לא עוד! מהיום הטוסיכף יחמם עבורכם את האסלה לפני הישיבה, וגם בזמן הישיבה. בגרסה המשודרגת האסלה יכולה גם לרטוט, אין לי מושג מה יצא מזה אבל זה נשמע לי כמו פיצ'ר נחמד להוסיף.

2. מחמם מגבונים
סיימתם את עניינכם בשירותים ואתם רוצים לנגב. במה תשתמשו? בנייר לילי 3 שכבות עם כלבלבים וריח יקינטון שיעשה לכם חרררצצצ בתחת? לא!
מהיום תוכלו לשלוף מגבון לח חד פעמי (מיוחד לאסלות, מתפרק במים ומגן על האסלות, הדולפינים ויערות הגשם) מהמגבונעים המיוחד. המגבון יחומם לטמפרטורה נעימה ויאפשר לכם לנגב בהנאה ובצורה יסודית במיוחד.

3. וסת חום בברז
נמאס לכם לחכות שיגיעו המים החמים מהבויילר, ואז להוסיף קרים, ואז לעלות קצת את החמים, ואז להוריד קצת את הקרים...
העידן הזה נגמר! מהיום מכווננים את החמימיים לטמפ' הרצויה ובכל זמן נתון יצאו מהברז מים בדיוק, אבל בדיוק! בטמפרטורה המבוקשת.

כל הזכויות שמורות לי.

אחחח הולך להיות חורף משובח...

מכירים את החוקרים האלה שמשקיעים את כל החיים שלהם במחקרים שלא ברור מה הטעם בהם? נגיד על הרגלי הזיווג של הנמלה הטיבטית. או על השפעת בועות הסבון על נדידת השכווי האפור? מכירים אותם?

יש חוקר כזה בקהל? כן?

להוריד ידיים.

אז הנה לכם מחקר שאני פשוט חייב שמישהו יעשה:
איך זה שדווקא בזמן חרבון באים הרעיונות הכי טובים?

מה יש בו בחרבון?
האם זה קשור לעובדה שהגוף מוציא משהו החוצה, מתנקה, שמאפשר למוח לפעול טוב יותר?
האם היצירה הגשמית (להלן קקי) מעודדת יצירה רוחנית?
מה יש בו בחרבון שלמטה שמעורר את האלקטרודות שם מלמעלה?
מחזיק מחקר נכון?

בקיצור לפני עשר דקות אני מחרבן לי, כשלפתע הכתה בי התובנה:
פתאום הבנתי מה אני צריך לעשות. הכל התבהר.

אני צריך לע ש ן!

זהו.
זה מאחורי.
הולך הביתה עם חיוך של ג'ריקן מפונצ'ר ולב קל.

ותודה למר חואנה שהביאני עד הלום. (יואו אני עושה משחקי מילים. הגעתי לסף נומך חדש. איזה מזל שאני יכול לטעון להגנתי שאני מסטול...)
שבת שלום.

למה זה טוב בעצם הבלוג הזה?

גם ככה את הדיאלוגים האמיתיים אני מנהל עם עצמי ולא עם אף אחד אחר.
כשחשפתי כאן יותר מדי הרגשתי שזו טעות (וגם ננזפתי ע"י אחרים על כך).
קהל יש לי מספיק במקומות אחרים.
אז מה אני צריך את זה?

בעצם...

כשחושבים על זה...

כמעט אף אחד לא קורא את הבלוג שלי.
אלו שכן קוראים בחלקם הגדול כבר די מכירים אותי.
מה שאומר ש....

אמממממ...

מה זה בעצם אומר?


אולי אני צריך לעשות בלוג של שטויות. כל הטמטום שנוטה לחלוף אצלי במוח ואין לי מה לעשות איתו. כל הרעיונות שאני לא מפתח לשום מקום כמו למשל הכיסא בטיחות לכלבים שאחרי שאני המצאתי אותו ולא עשיתי עם זה כלום אז יום אחד גיליתי שBMW עשו כזה וביום שהכלב שלכם יפול מהחלון בנסיעה או יהרג בתאונה אז תבינו למה צריך כזה דבר. או הלהיט החדש שלי שזה רצפה שמנקה את עצמה. כן! כן! זה אפילו לא כזה מסובך טכנולוגית כמו שזה נשמע, יש לי את זה פתור לגמרי. טוב, כמעט פתור לגמרי. בכל מקרה זה יכול לשים קץ לעניין שטיפת הרצפה לנצח ואני חושב שהרבה אנשים ישמחו לכזה דבר. בגדול זה עובד על בלטות דו צדדיות שמתהפכות ויותר מזה אני לא מוכן לגלות כרגע. יזמים עשירים מוזמנים לפנות אלי בפרטי. בעצם, עדיף שלא תפנו אלי בפרטי כי אני אהיה עסוק בטח בתכנון הפרויקט הבא שלי שעליו אני מסרב לדבר כרגע. טוב, שברתם אותי, זה נקרא פיל בחנות חרסינה. אתה נכנס לחנות גדולה, מקבל אלה ותמורת סכום כסף נאה יכול לשבור כל מה שבא לך בחנות. נכון גדול? יש לי עוד המון כאלה.

העניין הוא שלא נראה לי שבשביל זה אני צריך להחזיק בלוג.

אז למה אני צריך בלוג?

ברגעי האמת בהם אני צריך תמיכה, כמו בבלוג האחרון שבו יצאתי בקריאה נואשת לעזרה אף אחד לא הגיב בכלל (חוץ ממך עוגי, שאת באמת יוצאת מהכלל!) אז מה הטעם?

אולי חשבו שאני לא רציני. כל 14 האנשים שצפו בבלוג שלי.

14 אנשים!

בשלב הזה כבר מתחילים לחפש פואנטה. אבל אין.

אולי אני צריך לעשות פשוט בלוגים ארוכים ומייגעים כאלה. להתיש אנשים למוות. ראיתי כמה כאלה. פעם נתקלתי במישהי שפשוט כתבה מילה במילה כל מה שהיא עושה ימים שלמים. כל פוסט 3 עמודים של טקסט משעמם בקנה מידה בלתי מוסבר. ואין לי שום בעיה לעשות כאלה, יש לי יכולת מופלאה לכתוב טקסטים אין סופיים. אולי אני צריך לעשות כזה, להבריח את כולם מכאן סופית (כל 14 הקוראים הנאמנים) ואז סוף סוף לעשות מה שאני רוצה עם הבלוג הזה.
עד אז אולי יהיה לי מושג מה אני רוצה לעשות איתו.

אין פאנץ'.

חרמן!
נורא חרמן!!!
זה הופך לי את המוח לעיסה!
זה גורם לי לכתוב בשגיאות כתיב, זה גורם לי לעשות טעויות, זה גורם לי לדבר שטויות.
זה הופך אותי ליותר טיפש אפילו מבדרך כלל. זה מוחק לי את המוח!!!!
ובדיוק עכשיו יורד חורף בחוץ. שזה משמח בגדול ואני ממש בעד, רק שזה עוד יותר מחרמן אותי. וכל הבנות מוציאות את המגפיים מהארון. וזה עוד יותר מחרמן אותי. מה עושים עם הדבר הזה קיביניצ'וסטואזנייז'???

אתמול סגרנו שאנחנו טסים לחו"ל בדצמבר. אמרתי לה מראש שהיא תצטרך להחזיר לי שם את כל החובות שאני אוגר כרגע. אם כי יש מצב שאני אתפוצץ עד דצמבר. למעשה אני עשוי להתפוצץ כבר היום.
חייב להרגע. מחר יום חשוב.
מחרתיים אגב גם יום מאוד חשוב.
אחרי זה אני אתפוצץ. או שלא.

למישהו יש תרופה לדבר הזה? אנשים טובים - הושיעו!

אין שמחה כשמחה לאיד.
אין חדש תחת השמש.
אין סודות בחברה.
אין עשן בלי אש.
אין חכם כבעל נסיון
ואין הנחתום מעיד על עיסתו.

אז מה יש?

(לא זיקית, אני לא עושה סמים קשים. לפחות לא כרגע...)

אתה מאושר?
איזה שאלה ילדותית. כן, מאושר. לא, לא מאושר. תלוי מתי, תלוי מה אתה מגדיר כאושר.
קופרניקוס יושב מולי וטוען שהוא מאושר. הוא עושה את מה שהוא אוהב. הוא נראה כאילו הוא מאמין לעצמו.

קופרניקוס יודע איך לפתח אצל אנשים כאריזמה.
כן,כן, כאריזמה!
הוא טוען שזה נרכש ואפשר ללמד כל אחד. זה כמובן חייב להשתלב בכישרון טבעי אבל זה בהחלט תכונה שניתן לרכוש.

קופרניקוס טוען שהוא יודע ללמד נשים איך לגרום לגבר להציע להן נישואים.
יש לו 100% הצלחה.

הוא גם מלמד מנהיגים להנהיג, וכאלה שהם לא מנהיגים להנהיג.
נשמע שיש לו ממש את המפתחות לכל הדלתות, לקופרניקוס הזה. כל מה שהוא צריך זה נקודת ייחוס והוא כבר ימנף משם הכל. בחור נחמד.

כציניקן חסר תקנה אני תמיד מביט בהערצה על האנשים האלה. אלה עם הצ'אקרות הפתוחות, אלה שיודעים איך להגיע אל האושר, אלה שיש להם רוחניות גבוהה וחיוך על הפנים. הם מאמינים לעצמם, יש מצב שהם באמת מאושרים. זה ראוי להערכה בעיני.
אני כנראה לא אוכל להגדיר את עצמי אף פעם כ"מאושר". יש ימים שטוב לי, יש ימים שרע. אני בהחלט מודע למקומות בהם שפר עלי מזלי ואני יודע להעריך מה שיש לי ולאחרים אין. רק שאושר היא מילה גדולה מדי עבורי. מילה כוללנית מדי.

אני חושב שאני צריך לשבת עוד קצת עם קופרניקוס...

טמבל!

לפני 6 שנים קיבלנו מתנה. 2 עציצים גדולים לתלות במרפסת הקטנה שלנו, כדי שיהיה לנו נעים לשבת שם. הם היו כבדים, אז קניתי ברגי ג'מבו גדולים, קדחתי עמוק עמוק בבטון והכנסתי ווים מאוד מאוד חזקים. ואז תליתי את העציצים.
היתה תקופה יפה לעציצים, היו לנו כיסאות נוח חמודים במרפסת והיינו יושבים מדי פעם בערב בפינת הזולה שלנו מעשנים ונרגעים.

אם חלוף הזמן ובוא הילדים היתה קצת פחות זולה, הפסקנו לעשן כמעט, הכיסאות הלכו פקקט בגלל הגשם וגם העציצים החזירו נשמתם לבורה. לבסוף הורדתי אותם ונשארו רק הווים בתקרה.

עכשיו סגרנו את המרפסת.
הפכנו אותה לחדר שינה גדול ומרווח וממש אתמול סיימנו לשפץ.
לפני יומיים, כשהשיפוצניק כבר היה ממש בשלבים אחרונים קלטתי שהוא עדיין לא הוריד את הווים. יצא שמעל המיטה העתידית שלנו היו שני ווים משני הצדדים, עם ברגי ג'מבו שמסוגלים להחזיק... בוא נאמר שור לא קטן.
רצתי מחויך לקליאופטרה ושאלתי אותה מה דעתה שנשאיר את הווים שם. היא צחקה ואמרה שזה רעיון לא רע בכלל. בדמיוני כבר נצלבתי לתקרת החדר, הכל נראה מושלם.

ואז הלכתי לעבודה.
ושכחתי להתקשר לשיפוצניק.
והוא הוציא את הווים וסתם את החורים.
אוף, כזה טמבל!

והטמבל יוצא לחופשת סוכות ארוכה ומפרכת. אז שיהיה חג שמח. טור לחג יעלה בשאיפה כבר היום. תהיו חזקים. אחזור אחרי החגים כמו תמיד - עירום וטמבל.

יש לי הרבה מה להגיד. כל הזמן, על הכל.
יש אנשים שטוענים שאני חד הבחנה, אני מעדיף לראות את עצמי כטמבל שפשוט רואה את הדברים כמו שהם: מי שחכם - חכם, מי שיפה - יפה, מה משטופש - מטופש, מה שטעים - טעים וכו'....

ככל שהתבגרתי והחכמתי למדתי לשתוק.
אני חושב שהשיעור הראשון היה בקורס קצינים. לפני שיצאתי לשם אמרו לי כולם "תשתוק, אל תדבר, אל תגיד להם מה אתה חושב, אל תסביר להם שהם טיפשים, אל תראה להם כל דקה איפה הם טועים, פשוט תשתוק!" אז שתקתי...
אחרי שבועיים קראו לי למפקד מחלקה ואמרו לי שהם חושבים שאני לא מתאים להיות קצין.
הייתי בשוק - "אבל למה?" זעקתי ודמעות בעיני.
"אתה לא מדבר, לא משתתף, לא נראה לנו שיש לך מוטיבציה ומנהיגות..."
"אתם רוצים שאני אדבר? מעולה, אני אדבר..."

מיותר לציין שמעולם לא סיימתי קורס קצינים.

אבל למדתי. בעיקר למדתי לסנן מהראש לחוץ. חלק גדול מהדעות שלי מסתגרות להן בתוך ראשי וטוב שכך, כי לרוב הן רק גורמות נזק.
לפעמים ממש מדגדג לי להוציא אותן. בעיקר על אנשים שאני לא מכיר. לתפוס אנשים ברכבת, או ברחוב, או בבתי קפה ופשוט לשפוך להם דלי של מציאות על הראש.
אני לא עושה את זה.
למרות לפעמים ממש בא לי...

אבל אני לא עושה את זה....

למרות שבא לי...

אבל אני לא....

למרות....

א...

ל...

אני חושב שזה ממש הופך אותי לצדיק. מה שמאפשר לי לדעתי לא לצום בשקט.

שהם יצומו, כל האנשים המעצבנים האלה.

ניגש לעשות לביתי. מזמן לא היה חופש מוצדק כל כך.

רק לפני שאני ניגש, להלן ברכת השור הרשמית:
שתהה שנה טובה!
שתבוא הברכה על ראשכם והחיוך על פניכם,
שיבוא האושר לבתיכם, והאהבה ללבכם,
שתכנס השלווה לנפשכם והחשמל בעכוזכם,

בקיצור, תעשו חיים.
שנה נפלאה.

מוש.

אין לי זמן לכתוב בבלוג.
אין לי זמן לכתוב טור חדש.
אין לי זמן לחברים.
אין לי זמן לילדים.
אין לי זמן לעצמי.
אין לי זמן לאכול כמו בן אדם.
אין לי זמן להתרכז ולעשות עבודה קצת יותר טובה.
אין לי זמן להגהות.
אין לי זמן לטעויות.
אין לי זמן להתעסק במה שחשוב.
אין לי זמן לעצור ולחשוב.

לשותף שלי היה רעיון פסיכי לתסריט שמדבר על עולם שבו העשירים (שיש להם מלא כסף אבל אין להם זמן) קונים מהעניים (שיש להם מלא זמן אבל אין להם כסף) את הזמן שלהם. ואללה - הייתי קונה עכשיו קצת זמן פנוי. רק שאין לי עדיין מספיק כסף.

ולמה החגים האלה כל שנה מפתיעים את כולם? רבאק! טוב, חייב לחזור לעבוד. אין לי זמן לקיטורים האלה...