תראו, שור מדבר!

אנשים עוצרים אותי במסדרון ואומרים לי "מוש, מה נהייה אם הטור שלך?"
ואני מתפתל וממלמל משהו על מזג האוויר והחום והמצב וחומק לי הצדה...

אז הגיע הזמן לעמוד אחת ולתמיד, להיישיר מבט ולהגיד בקול רם: זה לא אני!!!!
אני בסך הכל בורג קטן במערכת,
אני בסך הכל איש קטן עם מקלדת,
אני בסך הכל קול חרישי ונאלם,
זו היא - העורכת!
שאגב, זה המקום באמת להגיד שאני מעריץ גדול שלה ושאני מת עליה ושהיא באמת העורכת הטובה ביותר שהיתה לי אי פעם!!!

אבל זו היא שאשמה.

אז במקום להציק לי ליד המתקן מים, במקום לצעוק לי משפטים עוינים במסדרון, במקום לשים לי מלח בקפה - תעלו לקומת ההנהלה הבכירה, גשו לחדר האחרון במסדרון ואם יש לכם אומץ - תגידו לה!

אני אמתין לי כאן בפינה לעדכונים...

יש משהו מרגיע בהרגלים רעים.

לעבוד עד מאוחר... לעשן... להזמין אוכל כבד מבחוץ... לדחוף קפאין...
פתאום הכל נראה לי רגוע ונכון. הכל נראה מוכר. שכונה שאני מסתדר בה מצוין.

והנה משפט היום מאיש ההרגלים הרעים הגאון מכולם:
I am not young enough to know everything
Oscar Wilde

כמה פשטות גאונית באדם אחד.
כבר פחות מריר...

החיים מייצרים סיטואציות חכמות יותר מכל דבר אחר. צריך רק לפתוח את העיניים ולא לפספס אותם.
הנה דוגמא: לפני יומיים אני קם בבוקר, מארגן הילדים, מוריד הכלב, ושולח לדרכה את האישה עם הילדים. נשאר לי עוד קצת זמן אז אני תולה את הכביסה שבמכונה, מכין אורז ואז עומד ושוטף כלים כשברקע תוכנית הבוקר. בתוכנית מדברים על מחקר ש"לאישה" עשו כדי לתמחר את עבודתן של עקרות הבית. תוך כדי נכנסו לדיון האם גברים עוזרים בעבודות הבית וכמובן הגיעו למסקנה המפתיעה ש... לא! רוב הגברים הם פראזיטים עצלנים והנשים עושות את כל עבודות הבית.
ואני עם הקצף על הידיים מגרד בקרחת ושואל את עצמי: האם מישהו מצלם אותי כרגע?

כולנו למעשה גיבורים של תוכניות ריאליטי קטנות. התסריט נכתב בידי הגאון הגדול מכולם (להלן יכונה - הגורל) עם עזרה קטנה של נסיבות, תזמון, ומציאות מבריקה. אין דרך אחרת להסביר את זה שדווקא בשבוע בו המשרד שלי מקבל תפנית דרמטית כלפי מעלה ונפתחות המון דלתות חדשות - דווקא אז אני מקבל הצעת עבודה לג'וב מדהים ביותר. כאלה הם חיים, אולי זה אפילו מה שיפה בהם.
מולי שגב (ארץ נהדרת, מ.ה) אמר פעם שבכל פעם שהם חשבו שהם עוברים את הקו או מקצינים לרמות גיחוך מוחלטות - הגיעה המציאות והביאה איתה הקצנות הרבה יותר מוגזמות.
אגב, מ.ה זה העורך החדש שלי (מוש השור). עכשיו כשיש לי טור נראה לי הגיוני שאני אחזיק גם עורך צמוד.

כמו שאמר המשורר שלמה ארצי: החיים... החיים... קשקוש כלשהו... קשקוש כלשהו... בייבי... בייבי... קשקוש כלשהו... החיים או החיים.
וזה אחרי שהייתי בהופעה שלו בקיסריה בשבת.
(כן, כן, הייתי בהופעה של שלמה ארצי. כשמקבלים סוס במתנה לא בודקים לו את השיניים.)

ברכות על ראשכם, כולכם!

צפירת הרגעה.

בימים האחרונים אני די מריר, שלא נאמר רגזן. אבל רזה.
רזה ומריר.
אני ממש כמה גרמים בודדים מהיעד, מה שאומר שכמעט ירדתי 7 ק"ג. ואתמול בערב כשגיליתי שגם היא די מרירה ומרוגזת ושנינו לא יודעים למה אז החלטנו שזה בגלל הדיאטה הזאת.

והיא רחוקה בערך קילו וחצי מהיעד.

ואני בכלל תכננתי לרדת עוד, מאוד מרוצה מהעניין של להיות רזה חטוב ומסוקס (אולי זה הזמן לעשות השתלת שיער?) אבל אם אני מריר בגלל זה אז זה בעייתי.

אז מה עדיף? רזה ומריר או חתיך ומאושר?

אל תענו לי!

אני מתעקש לפתוח תיבות פנדורה.
יודע שזה מסוכן, יודע שזה מוביל לבלאגן. הלכנו בדרך הזו כבר פעם, אני יודע לאן היא מובילה.

ועדיין...

יש כנראה משהו חזק ממני שמתעקש. יש בי צורך לעשות זאת שוב.
ואת, נפלאה שכמוך, מנסה בכל כוחך לקבל את זה בבגרות. מנסה ולא מצליחה. בחרת לך גבר קשה ועקשן, מתעקש לגרור אותך לאותו מקום שוב ושוב. מנסה לפתור את הבעיות שלו עם עצמו ונגזר עליך לקבל את זה.

זה משתלם לך?
אני רוצה להאמין שכן...

בסופו של היום אני אוהב אותך. גם בתחילתו אגב. אני רוצה להאמין שזה מספיק כדי לכפר על הכל ושזה יגרום לנו לצלוח כל נהר בדרך. אני מקווה שאני צודק.

אחחח רייטינג הוא דבר מוזר.
בגדול אני נרתע ממנו, ויודעי דבר גם יודעים מדוע. הידיעה כי אני מסוגל לייצר רייטינג מספיקה לי, אין לי עניין ביותר מכך.
ואז באה המלכה לירז ומעלה את הטור שלי לאוויר.
ועוד ראשון.
ועוד לבד.
ומשהו בחשיפה הזו פתאום קצת מלחיץ אותי.

הטור שלי יחשוף אותי אחרת, אני יודע. כל הרעיון שעמד מאחוריו היה לנסות ליצור דיאלוג עצמי ולבחון את העולם שאני חי בו מזווית קצת שונה. לשם כך אני צריך לחשוף את העולם הזה, יש בזה משהו קצת מלחיץ.

מצד שני יש בזה משהו שמרתק אותי. אולי זו הסיבה שהסכמתי לעשות את זה.

אני יוצא לסוג של מסע, יודעים מה - אתם אפילו יכולים לבוא איתי, רק בבקשה אל תלכלכו את האוטו ואל תשאלו כל שתי דקות "מתי מגיעים?". זו דרך ארוכה ואני לא מכיר אותה...

שיהיה סופ"ש נפלא!

אני חולף ליד איש שעומד עם חכה ודג.
הוא עומד במקום מוזר, ליד בריכה שנחפרה לא מזמן, המים שם לא ממש זורמים.
אני שואל את עצמי אם יש שם בכלל דגים ואם כן האם הוא אמיץ מספיק כדי לאכול אותם.
יורד מתחת לגשר ויוצא בצד שני.
אני רוכב על דרך הכורכר הלבנה, ציפור משונה עפה לפני וקוראת בקול. כאילו מנסה לחסום לי את הדרך. אני מופתע ממשיך לרכב והיא בשלה צווחת בקול. לאחר מכן היא נעמדת על גדר בצד ומביטה בי במבט חודר.
לפתע אני מבין.
היא מנסה להזהיר אותי ממשהו.
היא מנסה להעביר לי מסר. אבל מה היא מנסה להגיד?
אולי זו לא ציפור אולי זה בכלל משהו אחר?

אני מרים מבט ומגלה מכונית לבנה על הציר מולי. מה עושה כאן מכונית? ובשעה כזו? אולי ממנה ניסתה הציפור להזהיר אותי?
תוכי ירוק מגיח מהשיח לידי ועף בצרחות על השביל.
מה הולך כאן??? ממתי יש כאן תוכים?
אולי זו גם אזהרה?
אין לי דרך לברוח מהמכונית הזו. אני אאיץ ואעבור אותה מהר. מגביר קצב...
יד יוצאת מהמכונית ומסמנת לי לעצור.
שיט! אל תעצור!!! אל תעצור!!! אל תעצור!!!

המכונית חוסמת לי את הציר, היד יוצאת מחלון הנהג. אני קרוב מדי, חייב לעצור.
שיט!

במושב הנהג יושב אדם מעושן עם שיניים עקומות.
"בוקר טוב" הוא מחייך אלי "אני מחפש מבנה נטוש עם רחבה לידו. אומרת לך משהו התמונה הזו?"
אני חושב לרגע. חייב לענות לו משהו ולברוח מכאן.
"תמשיך ישר וחצה מתחת לגשר, זה שם" אני עונה לו.
"תודה" מחייך שוב המעושן.
אני לוחץ חזק ונעלם משם. הוא השאיר אותי בחיים, אבל למה הוא מחפש את המבנה הנטוש?

לפתע זה מכה בי - הדייג!

הוא מחפש את הדייג, הוא רוצה לסגור איתו חשבון. הרגע גזרתי על האיש המסכן הזה גזר דין מוות. ואני העד היחיד, המשטרה תחפש אותי, אני אצייר קלסתרון של המעושן, יפרסמו את זה באמצעי התקשורת, יראיינו אותי בעילום שם, יטשטשו את פני ויעוותו את קולי, העולם התחתון ירדוף אותי, אני אכנס לתוכנית להגנת עדים ואהפוך לספר הומו בלואיזיאנה, כל חיי אברח מהם, טוני סופראנו יבוא לי בלילה למיטה...

אה, איזה קטע, לוטרה חוצה את השביל. חיה משונה הלוטרה הזו...

יש לי קקי!
חשבתי שמן הראוי שהעולם ידע על זה. זה נראה לי מחזיק לא רע פוסט אבל כדי להיות בטוח אני אשלב כאן שיר של מישהו מוכשר ורגיש שאני כאילו נורא מתחבר אליו.

(נלך על יונה וולך, זה יראה כאילו אני מה זה עמוק)
אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח
לקינוח הדבש
אני מסכים רק לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי
והם כורתים את ראשי בענף
בענף גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.

הייתי משלב גם בדיחת קרש או איזה מתכון אבל באמת חייב קקי...
(בואנה זה ממש קל להחזיק בלוג איכותי, מעניין אם זה יביא אלי כוסיות רגישות)

הברנז'ה שלי יושבת בקפה של דה מרקר. לכל אחד כרטיס אישי מרשים, הם כולם אמנים ושנונים, מגיבים אחד לשני בלקקנות די דוחה על כל מיני פוסטים. מייצרים רייטינג פנימי. ראיתי שם הרבה חברים מוכרים. לרגע דגדג לי להרשם לשם גם. התחרטתי.

הברנז'ה שלי יושבת בבראסרי. אוכלת מרק בצל בשולחן בפינה או שותה יין אדום על הבאר. מסתכלים לצדדים לראות מי יושב לידם, מדברים על פרויקטים מעניינים. הייתי שם לפני יומיים עם הבנות, פגשתי שם את ההוא וגם את ההיא. דגדג לי לרגע לחזור לשם שוב. התחרטתי.

הברנז'ה שלי מאוד אוהבת את עצמה. אתמול ישבתי עם מישהו חשוב והיחצ"ן שלו, דיברנו על לעבוד יחד. קהל היעד שלו הוא הבראנז'ה, אליה הוא מכוון. הוא אמר שמהברנז'ה הכל זולג החוצה לקהל הרחב. אולי אני אלך על זה, אולי בסוף אני יהפוך לחלק מהחבורה הזו.

בינתיים בכל מקרה אני כאן. בחשכת הבלוג שלי.
לא רוצה שיגיבו, לא רוצה לאשר חברים חדשים, לא רוצה לנסוע לכנסים כדי להתחכך בכל מיני הוז אנד שמוז. עדיין מתחבא, לא ברור כמה זמן עוד אצליח לעשות את זה...

מודעות היא ברכה. מודעות היא קללה.

אני אדם מודע, לכן תמיד קשה לי.

זה קשה כשמבקשים לשקר, זה קשה כמבקשים שתאמין במה שאינך מאמין בו. זה קשה כשאתה מול הראי, כשאתה מביט מהצד על חייך, על מערכות היחסים שלך, על ההתנהגות שלך, על צורתך החיצונית. זה הופך אותך לטוב יותר, ספקן יותר, לא מושלם. אך זה קשה...

ואני מביט מהצד על הלא מודעים:
על הבחורה ברכבת עם השערות בגב שהולכת עם מחשוף ענק מאחור.
על הנבחנים באודישנים של כוכב נולד.
על הבחורה השמנה במעלית עם המכנסיים הצמודים והחולצה הדבוקה לצמיג.
על ההיסטריים שאומרים לי שהם מתפקדים מצוין תחת לחץ.
על הקשישה שמתלבשת כמו נערה בת 18.
על זו עם הפרעת האכילה הפסיכוטית שמסבירה לי שאין לה שום בעיה.
על כל אלה שחיים בלי לדעת.

מביט ומקנא.

כי חוסר מודעות אינה בורות, היא בחירה. היא בחירה שאינה תמיד מודעת, המוח בוחר פשוט לא לדעת שהוא אינו יודע, באופן מוזר הוא יודע לעשות את זה. ואני תקוע עם המודעות הזו שלי, עם ההתעקשות שלי לראות את הפרטים הקטנים ואת המציאות בעיניים אובייקטיביות אמיתיות.

כשהייתי ילד במשרד של אבי הייתה תלויה כרזה קטנה. מסיבות שאינן ברורות לי לגמרי היא נחרטה לי בראש. וכך זה נוסח שם:
מי שלא יודע וחושב שהוא יודע הוא טיפש, התרחק ממנו.
מי שלא יודע ולא יודע שהוא לא יודע הוא ילד, למד אותו.
מי שיודע ולא יודע שהוא יודע הוא ישן, עורר אותו.
מי שיודע ויודע שהוא יודע הוא מנהיג, לך אחריו.

ואני? אני כבר לא יודע...