לפני 17 שנים. 6 במאי 2007 בשעה 6:11
פרק שני יצא לאור. התלבטתי אם לשים אותו כאן או לא, החלטתי נגד ולכן הנה אני מפרסם אותו. כמה לא אופייני לי.
פרק ב':
קליאופטרה פקחה את עיניה וגילתה עצמה שוכבת במיטת עץ פשוטה. היא הייתה לבדה בחדר. היא לא זכרה איך הגיעה לחדר הזה. היא התרוממה והביטה סביבה, החדר היה פשוט וכמעט ריק. רהיטי עץ הפשוטים נתנו לה תחושה כי היא בבית כפרי ועני. לפתע חשה כי ראשה סחרחר, היא נשכבה חזרה במיטה. משהו בחדר שידר לה חום מרגיע, היא נרדמה חזרה.
כשפקחה עיניה שוב כבר החשיך היום. דמדומי ערב בקעו פנימה בן החלון הפתוח. קליאופטרה התרוממה לאיטה והתיישבה על המיטה. החדר היה מוחשך כמעט לחלוטין, היא אימצה את עיניה וגילתה לתדהמתה גבר יושב ומביט בה על דרגש עץ קטן בקצה החדר.
קליאופטרה התקשתה להבחין בפרטים, האיש היה גדול גוף ומגושם. הוא הביט בה במבט מסוקרן, סקרנות בוטה כמו זו שניתן למצוא בפניהם של ילדים. הוא לא השפיל מבט, גם לא כשהבחינה בו. הוא נראה כמו מעולם לא פגש אדם אחר, סימני השאלה בפניו ניכרו. קליאופטרה ניסתה לקום מהמיטה כששוב אחזה בה הסחרחרת, היא כמעט ונפלה כשלפתע אחז בה הגבר. במהירות חתולית, הסותרת לגמרי את גודלו, הגיע וניצב מאחוריה. הוא אחז במותניה והיא קרסה אל בין זרועותיו. לאט, לאט, בלי הגה, הושיב אותה על המיטה בחזרה. היא ישבה והוא הביט בפניה. ניצוץ חם של הבנה חלף בעיניו, הוא יצא מן החדר.
קליאופטרה הביטה שוב סביבה, מנסה להבין מי הוא האיש ולאן הגיעה.
כעבור רגע חזר מוש לחדר ובידיו מגש. על המגש נר גדול וקערה מהבילה עם נזיד חם. קליאופטרה שהבינה לפתע עד כמה היא רעבה התנפלה על האוכל, להפתעתה גילתה כי הנזיד טעים להפליא. גינוני המלכות שלה לא אפשרו לה לאכול במהירות רבה מדי. היא ניסתה לשלוט ביצר הרעב ואכלה לאט ובנימוס. מוש ישב מולה על הדרגש והמשיך להביט בה מוקסם ומסוקרן.
בכל הזמן הזה לא נאמרה מילה אחת.
לאחר שסיימה לאכול את הקערה כולה, הרגישה כי היא עדיין רעבה. מוש שכמו קרא את מחשבותיה קם, יצא מן החדר וחזר כעבור רגע עם קערה נוספת. היא המשיכה לאכול והוא המשיך להביט בה. קליאופטרה הרגישה כיצד כוחה חוזר אליה, האוכל החם הזרים את דמה וכמו העניק לה כוח לדבר שוב. היא הביטה בגולם המגודל שישב ובהה בה כבמוצג מוזיאוני.
"אתה יודע שזה לא מנומס..."
מוש הביט בה בשאלה.
"להביט ככה במישהו כל כך הרבה זמן. אתה יודע שזה לא מנומס?"
הוא שתק.
"אתה יודע לדבר?" שאלה אותו קליאופטרה שלרגע לא הייתה בטוחה כלל כי הוא מבין מה היא אומרת.
"כן" ענה השור.
"אז למה אתה לא עונה לי?" שאלה הנסיכה שלא הייתה רגילה ביחס מוזר שכזה.
"אני... לא יודע מה להגיד" מלמל מוש במבוכה "אף פעם לא הייתה אצלי בבית מישהי כמוך"
"מה זה אומר כמוני?"
"את יודעת... מישהי... כמוך..."
"אתה יודע מי אני?" לפתע חששה הנסיכה כי הגבר המוזר הזה חטף אותה. יתכן כי היא במצוקה, בצרה, היא לבדה עם גבר עצום מימדים שיכול בקלות לבקש עבורה כופר או שגרוע מכך...
"מי את?" שאל מוש. על פניו אותה הבעת סקרנות ילדותית.
קליאופטרה נרגעה. הטיפש המגודל שמולה לא ידע מי היא וארשת פניו הבהירה לה יותר מכל ספק כי הוא לא יפגע בה בשום דרך. הוא הביט בה ספק מוקסם ספק מבולבל.
"שמי קליאופטרה. אני... אממממ... אני סתם נערה רגילה"
"את נורא יפה" אמר לה מוש באותה כנות בלתי מוסברת בה הביט עליה.
"תודה"
הם חזרו לשתוק.
קליאופטרה הרגישה כי השתיקה מעיקה עליה. היו לה המון שאלות שמתרוצצות בראשה אך היא חששה לחשוף יותר מדי בפני הגולם שישב מוקסם לפניה.
"תודה על האוכל" אמרה קליאופטרה לאחר מס' דקות.
"זה מבחוש פרה" אמר מוש בגאווה "אני המצאתי אותו".
מוש היה בשלן בחסד עליון, הוא רק לא ידע את זה. כיוון שתמיד בישל רק לעצמו, מעולם לא קיבל ביקורת כזו או אחרת על בישוליו. חושיו הבסיסיים והיצירתיות איתם נולד, לימדו אותו כיצד לייצר מאכלים פשוטים וטעימים במיוחד. הוא גם המציא שמות למאכליו, רובם מטופשים למדי, שבאו בסתירה מוחלטת לטעמם.
"מבחוש פרה?" שאלה קליאופטרה בחצי חיוך
"אני המצאתי אותו" חזר שוב השור, מנסה להבין העם החיוך על פני הנערה שמולו לועג לו.
"טעים מאוד" חייכה אליו הנסיכה "אתה רוצה להגיד לי איך קוראים לך..."
"מוש"
"תודה על האוכל ועל הכנסת האורחים מוש" אמרה קליאופטרה.
מוש חייך.
אותו לילה ישנה קליאופטרה על המיטה. מוש ישן על מרבד קטן על הרצפה בחדר הסמוך. לאיש מהם לא היו השגות על המצב הזה. הנסיכה היתה מורגלת מאז ומעולם לקבל את הטוב ביותר ולהיות מורמת מעל נתיניה. אדיבותה וטוב לבה גרמו לה מאז ומעולם לדאוג לאושרם של משרתיה ונתיניה, אך מעולם לא ראתה עצמה שווה אליהם בשום אופן. מוש לעומתה מעולם לא נדרש לחשוב על מעמדו. כאיש אדמה פשוט נהג לישון לא אחת תחת כיפת השמיים ולא מצא בזה כל קושי. הוא עדיין היה משוכנע כי הנערה היפיפייה הזו שנחתה על סף דלתו היא הגשמת הנבואה אותה קיבל כשהיה תינוק ולכן ידע כבר מן הרגע הראשון כי יעניק לה את כל מבוקשה. הוא כלל לא העלה על דעתו מה היא עוד תבקש בעתיד, אך מוש מעולם גם לא ניחן במחשבה מעמיקה או ראייה עתידית כלשהי.
באותו לילה בו ישנו השניים שנת ישרים, יצאו 127 אבירי המלכות על סוסיהם לתור את כל רחבי הממלכה. "איש מכם לא ישן או ינוח עד אשר תגלו את עקבותיה של הנסיכה שלי ותחזירו אותה לכאן" פקד המלך על אביריו ואלו הצדיעו בגאון, עלו על סוסיהם המלכותיים ויצאו לדרך, חדורים רוח קרב ונחישות. המלכה בחדרה התהלכה הלוך ושוב חסרת מנוחה. קול פנימי בתוכה אמר לה כי אבירי המלכות לא ימצאו את הנסיכה. היא הרגישה את הכוח השחור בתוכה מתחיל לגאות ולצמוח. היא החליטה להמתין עוד כמה ימים...
