תראו, שור מדבר!

אחרי המקלחת, ואחרי ששפכתי קצת יוד על הפצע (שורף, שורף, אח, אח, עוד קצת? בטח! שורף, אח, אולי עוד? ברור...) ניסיתי לעשות הילוך איטי למה שקרה. לבדוק כמה נצרב אצלי בראש מתוך זה.
י' שהיה מאחורי טען שראה את הכל בצורה מדוייקת, שהכל היה באשמתי.
אז הנה: הגעתי לירידה, מצד שמאל היו די הרבה אבנים גדולות ומצד ימין סוג של דרדרת. באמצע היתה מין זווית חלקה שבטוח אי אפשר לעבור עליה. החלטתי ללכת על השמאלי ואז תוך כדי נבהלתי קצת מהגודל של האבנים וחתכתי ימינה - זו היתה הטעות! האופניים ברחו ימינה מדי ו... אממממ... סוג של באלק אאוט ולופ אווירי מרשים ואני על הרצפה. וזה בדיוק הקטע שמשגע אותי. הגוף תפקד פרפקט, הידיים בלמו, הרגליים השתחררו מהקליטים (הנעליים מחוברות לפדלים ולא, זה לא טריוויאלי להשתחרר מהם!) נפלתי ממש יפה, חתך קטן בברך וזהו!
אז הגוף יודע את העבודה, אבל הראש? איפה הוא נמצא בכמה שניות האלו? למה אני לא זוכר אותן?
מוזר כל כך.
יכול להיות שהמוח פשוט משגר כל כך הרבה הוראות מהירות לגוף שלא נשאר לו זמן לעכל מה קורה סביבו?
אינסטינקטים זה משהו שלא חושבים עליו לא?
מוזר.
הגוף שלנו זו ממש מכונה מוזרה.
בטח יש לזה איזו משמעות פילוסופית עמוקה אבל מה לי ולעומק?

בעיקרון תכננתי גם לכתוב על הסשן שהיה אחרי זה בצהריים אבל אין לי זמן, אז רק בקצרה: היא קשרה את עצמה לכיסא, לבושה בחצאית לבנה גופיה שחורה ומגפיים. עצמה לעצמה את העיניים, קשרה את הידיים מאחורי הגב ואת הרגליים לרגלי הכיסא. ככה היא חיכתה לי בחדר. קורים דברים מרתקים במשפחת השור רבותי, ועוד ימשיכו ויקרו...

ולא אני לא מתחלף ואני לא לוקח שפחות, בנות - עיזבו אותי במנוחה כבר!
חייב לעבוד קצת...

ג'ו הוא חבר טוב שלי כבר אממממ פשששש (מחשבת...) יותר מעשרים שנה! ובשבוע שעבר הוא הצליח להפתיע אותי לגמרי. נפגשנו בבית קפה בשישי בבוקר, פעם ראשונה אחרי המון זמן כי הוא היה בחו"ל איזה שנה. והוא סיפר לי שהוא עובד על דיסק. מוזיקה. הוא כותב, מלחין ושר!
פאוזה - קצת על האיש - מדובר בבחור שחור, גדול וחסון, בתור ילד הייתי מסתובב איתו כדי שהערסים לא ירביצו לי. במשך המון שנים הוא היה בצבא, ביטחוניסט כזה רציני, קצין וכאלה, וגם אחרי שהשתחרר המשיך לעבוד בזמן הלימודים בשירות הבטחון. לא ממש הטיפוס שהיית מצפה שיתפוס גיטרה ליד המדורה וילהיב את כולם בשירת טומבלליקה. ובכל זאת...
בקיצור השמיע לי 2 שירים, אחלה שירים. אחד קצת מדכא כזה, על איזה פעולה ביחידה שלו שנהרגו בה 3 לוחמים. כנראה שדרך המוזיקה הוא מנסה להתמודד קצת עם כל מה שעבר עליו שם.
מה שהוביל אותי לחשוב היום בבוקר שוב על הסיפור ההוא שלי. חשבתי לפרוק אותו כאן, אולי זה יעזור באיזו שהיא צורה לחרא הזה לצאת מהמערכת.
עברו כבר כמה שנים טובות מאז (ממש אין לי כוח לחשב, חמש או שש...) ממש אחרי פרוץ הבלאגן האחרון בשטחים. תקעו לנו 40 יום מילואים במוצר שיושב מעל מחסום ארז, שמחה וצהלה.
בכל בוקר היו מגיעים כמה אוטובוסים עם ילדים, פורקים לפני המוצב ומתחילים לעשות בלאגן. איתם היו מגיעים הצלמים, האמבולנסים, כל מה שצריך. אנחנו היינו מעליהם במוצב, משגיחים שהם לא עוברים את הגבול. פה ושם היינו יורים, או באוויר או לעבר כאלה שהתקדמו יותר מדי פנימה, לרגליים. בכל יריייה (גם אם זה היה באוויר) מייד היו תופסים איזה ילד ובהתלהבות לעיני המצלמות מכניסים אותו לאמבולנס. בחלק גדול מהמקרים האמבלונס היה נעצר 30 מטר משם ופורק את הילד.
בכל הבלאגן הזה הצלחנו לאתר את מנהיג או שמא נאמר אמרגן האירוע. זה היה נער בן 18 בערך, עם כפיה אדומה שהסתובב בינהם וחילק הוראות.
אני הסתובבתי עם כדורי גומי בנשק ובדקתי רוב הזמן מה הוא עושה. לפתע קלטתי אותו עוזב את ההמון, תופס בקבוק תבערה ורץ לכיוון הסככה הגדולה מתחת למוצב שלנו. עברתי לצד השני של התעלה וחיכיתי לראות אם הוא יצא. לפתע קלטתי אותו יוצא עם הבקבוק הבוער ביד.
היינו שנינו אחד מול השני. אני במרומי המוצב בתוך התעלה, הוא כ-15 מ' ממני למטה עם הבקבוק ביד.
הכנסתי אותו בין כוונות. חיכיתי.
לשבריר שנייה מבטינו הצטלבו.
בליבי התחננתי "אל תזרוק, אל תזרוק..." - הוא זרק!
האצבע שלי ליטפה את ההדק, הוא נפל.
הבקבוק נפל ממש לידי והדליק את רשת ההסוואה. תוך שניות הגיע מטף וכיבו את הדלקה.
שני חברה תפסו את הנער וגררו אותו פנימה אל הסככה ומשם לאמבולנס שפרץ בדהרה עם צ'קלקות וכל החגיגה. המ"פ שלי הופיע לידי קורן מאושר "בירה עלי" הודיע לי כולו זחוח "סוף סוף הפלנו את החרא הזה"
בערב הגיעו הידיעות מהצד השני, טענו שהנער מת.
קשה לדעת אם שיקרו או שדיווחו אמת. לא ממש משנה לי. אני יודע שפגעתי בו, ממרחק כזה גומי קטלני בדיוק כמו כדור רגיל. יש מצב שהרגתי אותו. מבחינתי לפחות - לקחתי חיים.
המבט שלו עדיין חוזר אלי לפעמים, הסיטואציה המטופשת הזו שנקלעתי אליה, שנקלענו אליה שנינו. הבחירה היתה שלו, התגובה היתה שלי.
במהלך השירות הצבאי שלי הייתי בהרבה מצבים דומים אך מעולם לא ממש הרגתי מישהו, לא ככה. לא יעזור, משהו בפנים מת לך יחד איתו. אני מתאר לעצמי שלג'ו יש סיפורים כאלה בכמויות עצומות, את רובם הוא וודאי לא יכול לספר. אנחנו חיים במדינה שחיי אדם בה כבר מזמן קיבלו משמעות שונה, שמוות הוא חלק מהחיים. לכל בחור בן 21 שמשרת בקרבי יש סיפורים כאלו, כל אחד מוצא את עצמו מת קצת מבפנים ואף אחד לא באמת מטפל בזה.
אני יודע שהנער הזה ירדוף אותי כנראה עוד שנים רבות (גם אם הוא חי בריא וזועם אי שם בעזה). עוד רוח רפאים בארון השלדים הפרטי והקטן שלי. אני נלחץ מלחשוב על גודל הארון שג'ו סוחב מאחוריו.
ולא, זה לא מדכא אותי. כך אני חי שנים, כך כולנו חיים. אבל אם אני חושב על הדברים שגורמים לי לחפש את הקצוות של החיים לפעמים, זה בטח יהיה שם ברשימה...

מחר יש לי יומולדת.
שזו סיבה מצויינת לעצור לרגע ולעשות קצת חושבים, רק שאין לי זמן לזה כרגע. בכלל אם היה לי זמן אולי הייתי עושה איזה סיכום שנה כי היתה באמת אחת השנים החשובות והדרמטיות של חיי אבל כאמור - אין זמן.

מחר ע' חברי הטוב מתחתן. פעם שניה.
זה בפני עצמו מאורע שמצדיק לעצור לרגע ולחשוב עליו. חלפו לדעתי שלוש שנים בדיוק מאז שעמדתי בחופה הקודמת שלו ושאלתי את עצמי האם זה יחזיק? (לא משהו מיוחד, בכל חתונה אני שואל את עצמי את השאלה הזאת) והנה זה קורה בפעם השניה. כאמור מצדיק מחשבה אבל... אין זמן.

בכלל יש לי המון על מה לחשוב בימים אלו:
על זה שבחודש הבא אנחנו 11 שנים יחד (!!!)
על מחשבות ההתרבות שיש לנו.
על זה שוואלק, יש לי ממש משרד והוא ממש מצליח.
על זה שאולי יותר טוב לי ממה שאני שם לב.
וקצת קשה לי להחליט את זה טוב או רע שאני לא חושב על זה כרגע. מצד שני גם כדי להחליט את זה צריך זמן.
רבאק, כשאני חושב על זה אין לי זמן אפילו לכתוב את הבלוג הזה.
ממש מאחר...
מזל טוב לי ול"ג בעומר שמייח!

פתאום חששתי שאנשים ממש קוראים את הבלוג הזה.
אז דבר ראשון שיניתי את הכותרת למעלה כדי להבריח קוראים נוספים. ואז בדקתי כמה צופים בי וגיליתי שממש מעט. ואז קצת נרגעתי.
אגב סקופ, אני מחזיק בלוג נוסף בו אני כותב בלי הכרה ממש. הבלוג הזה נמצא אצלי בראש, ושם נמצאים הפוסטים הטובים ביותר, במקום בו אני בטוח שאף אחד לא קורא!
עכשיו, אני קלטתי שכמו בכל דבר, גם בבלוגים יש רייטינג. אנשים מקדמים את הבלוגים שלהם בכל פינה כי הם רוצים להשיג רייטינג גבוה. שונא רייטינג. ושלא תהיה פה טעות, אין לי בעיה להפוך את הבלוג הזה לפצצת רייטינג מטורפת, בסופו של היום זה מה שאני יודע לעשות ועל זה משלמים לי לא מעט כסף, אבל אז נראה לי שלא יהיה בזה טעם. כי אז אני אמצא את עצמי כותב דברים למען קהל הקוראים העצום ולא למען עצמי, שזה לפחות הקטע שלי פה.

ולכן בקשה אישית מלב אל לב – אל תקראו יותר את הבלוג שלי.
תודה.

לא זה לא הפוך על הפוך – זה אמיתי!
בחיי, נו.

כן, אני יודע שאני דפוק. אפילו לא מזמן נתתי את הכתב יד שלי לגרפולוגית כדי שתאשר לי את זה סופית. היא דווקא לא אמרה את זה. מה שכן אמרה כל מיני דברים אחרים כמו למשל שאני מאוד פרקטי ויעיל שזה נובע מזה שאני עצלן. אני רוצה לגמור דברים מהר מהר, שונא חוזר יעילות וזיוני מוח. תמציתי. וזה האמת נכון נורא.
שונא מריחות זמן. בכלל שונא דברים חסרי תועלת כמו למשל שיחות טלפון של נשים – זה גומר אותי! אני מקשיב לפעמים לשיחות של זוגתי שתחיה ובא לי למות.
והנה עוד כמה דברים שאני שונא:
שונא טיפשים שחושבים שהם חכמים (הנה אני למשל טמבל ומודה בזה!)
שונא אנשים יהירים ולא משנה מי הם, כמה הם מוכשרים או יפים או עשירים.
שונא רייטינג (ואוו דה ז'וו) ולאו דווקא בגלל הדבר עצמו אלא בגלל תופעות הלוואי שלו.
שונא קוקוס
שונא מריחות זמן
שונא אנשים עם ריח רע מהפה
שונא פינצ'רים
שונא פוסטים ארוכים מדי וחסרי פאנץ' (זה נכון גם לגבי ספרים, סרטים וארוחות ערב)
שונא שקוראים את הבלוג שלי
אהההה, וכן – שונא גם שמגיבים עליו!

אתמול בלילה היו לי מחשבות דיכאוניות.
הייתי בפגישה באשדוד וכל הדרך חזרה פינטזתי עליה. הייתי חרמן ברמות קשות. תכננתי הכל, מה אני יעשה, מה היא תלבש (ליתר דיוק מה אני אלביש אותה...) ואיך אני אדליק נרות, ואביא מוזיקה, בקיצור - היה מתוכנן פיקס! והגעתי הביתה ומצאתי אותה על הספה טיפה מנומנמת. ושאלתי אותה אם היא בעניין כי יש לי תוכניות, והיא חייכה ואמרה שכן. והתקלחתי, והתגלחתי, וחזרתי לסלון כדי לגלות שהיא נרדמה על הספה.
דיכאון.
שלא נאמר דיכאון אטומי.
היא ישנה עלי קצת ואז במרמור רב גררתי אותה אל המיטה וחזרתי לבהות במשחק.
אהההה אגב, הפסדנו, גם זה לא היה משמח במיוחד.
בסוף מצאתי את עצמי מטייל עם הכלב באמצע הלילה מלא במחשבות דיכאוניות:
על זה שכבר לא מעניין אותה הסקס שלנו,
שהכל שגרתי ואותו הדבר,
ולמה אנחנו בכלל צריכים את הסקס הזה?
ולמה בכלל כל החיים האלה?
למה אני עובד כל כך קשה? בשביל מי? בשביל מה?
ומה אני צריך את כל החיים האלה?
והחובות... והמשכנתא... והילדים... והכביסה הזאת שאף פעם לא נגמרת...

יצא שהלכתי לישון אובדני ביותר.

ובבוקר הזעתי חלק גדול מהתסכול ברכיבה.
אז אני קצת פחות אובדני עכשיו ובדיוק שואל את עצמי האם זה לגיטימי לעשות סקס בערב יום הזכרון. אולי נעשה משהו לזכר הנופלים, או אולי איזה סשן לזכר השבויים... להירגע... מוש, להירגע... הויסה!

חג עצמאות שמייח לכל.

יש לי אהבה גדולה לג'ימס בונד, מודה.
זה התחיל תאמינו או לא מהספרים, כן, כן הספרים של ג'ימס בונד. אני ממש זוכר את עצמי לוקח את "מרוסיה באהבה" בספריה העירונית וקורא אותו בשקיקה. אני זוכר את הבחורה הרעה שם, אכזרית ומושכת, אני זוכר את עצמי מתגרה בטירוף מהקריאה, כן - מהספר!
הראשון שראיתי בקולנוע היה "לעיניך בלבד" ברמלה עם הבני דודים שלי. גרייס ג'ונס מחטיפה מכות עם רגליים ארוכות כאלה ומגפיים, אחחחחחחח איזה יופי.
שלא תבינו לא נכון, גם בונד חביב בעיני, אבל האהבה האמיתית שלי זה לנשים בסרטים שלו ובדרך כלל לרעות שבינהן - הטובות משעממות תחת.
בקיצור - יום שישי ישבתי לי בערב וצפיתי ב"גולדנאיי". למי שלא ראה - יש שם ביץ' אחת, הורסת ברמות קשות במיוחד, שהקיק שלה זה להרוג אנשים. יש לה לפיתה כזו ברגליים שפשוט הורגת את הגבר שבין רגליה ומביא אותה לאורגזמה, אלמנה שחורה! לצערי היא לא מנצחת בסוף אבל זה שולי לעניין, אני הייתי לוקח אותה על פני החננה שבונד מזיין שם בכל רגע נתון.

ולמה אני מספר את כל זה?

כי בשבת בערב היא (לא ההיא מהסרט, ההיא שלי הפרטית) קשרה אותי למיטה וסישנה אותי בהתלהבות רבה. אגב, תודה לאל, באמת שחיכיתי לזה הרבה זמן. בהתחלה קשרה אותי עם הפנים למטה ונכנסה לי ברב רבאק של התחת. אחרי זה הפכה אותי ועשתה בי שמות מקדימה. ואז, התקרבה לפנים שלי, והתחילה לחפור לי בצוואר עם הלשון והשיניים. זה המקום להסביר שיש לי רק מקום אחד בגוף שפשוט מטריף אותי וזה שם. יש לי רפלקס שגורם לכל הגוף להתפתל, אני לא שולט בזה, זה לא רצוני.
אז היא מתחילה, ואני מתקפל. היא תופסת את הראש שלי בכוח, מצמידה לאחור ומאיימת "אל תזוז"
ןמתחילה שוב, ואני מתקפל.
היא מחזיקה את הראש שלי בעוצמה ומנסה שוב - ואני... מתקפל (תוך כדי שאני ממש מנסה נואשות לא לעשות את זה!)
ואז היא העיפה לי סטירה קטלנית. הסתכלתי לה בעיניים ופתאום ראיתי שם את הזיק הזה, ההוא שהיה לביץ' בג'ימס בונד בעיניים, ו... נטרפתי!
משם והלאה זה כבר היה באמת ספייס מטורף, זוכר במעורפל, רק זוכר שהיה מדהים.


זה הזמן לקחת לי איזה כוס מים טובה, שייקן נוט סטרב.

"רד על 4 כלב!"
"שור"
"מה?"
"אני שור!"
"מה זאת אומרת? אתה רוצה שאני אגיד רד על 4 שור?"
"תגידי מה שבא לך, פשוט חשוב לי לדייק"
"מה זה השטויות האלה? אני המלכה שלך ואני אקרא לך איך שמתחשק לי, ברור לך?"
"כן גבירתי"
"כתוב לך נשלט ליד השם לא?"
"כן גבירתי"
"יפה. זה אומר שאתה נשלט ואני שולטת, ואם אני החלטתי שאתה כלב אז אתה כלב ברור לך?"
"אמממממ"
"מה?!"
"תראי, זה שאת שולטת לא מאפשר לך לשנות את מה שאני. אם נניח תחליטי שאני בלונדיני זה לא יהפוך אותי לבלונדיני נכון? זה נכון שאת השולטת אבל גם את חייבת להיות מחוברת למציאות..."
"איזה מציאות מטומטם אחד, במציאות אתה לא שור ולא כלב ולא חתול. תפסיק להתחכם כבר ותרד על 4"
"כן גבירתי"
"לקק את המגף שלי"
"כן גבירתי"
"אתה אוהב את זה כלב?"
"אממממ"
"שתוק ותלקק!"
"כן גבירתי"
"אני לא מבינה מה הקשקוש הזה. תלקק טוב שמעת? כל סמרטוט כאן חושב עכשיו שהוא יחליט בשבילי איך לפנות אליו..."
"זה לא זה גבירתי... פשוט..."
"שתוק!"
"סליחה"
"אני צריכה כלב, לא שור. כלב מתרפס ומלקק ומושפל. זה מה שאני צריכה. מה יש לי לעשות עם שור?"
"המון דברים. את יכולה למשל לרכב עליו, לבעוט בו..."
"המממ תמשיך"
"את יכולה לתקוע בו מחטים, להצליף בו באכזריות, הוא הרבה יותר חזק מכלב..."
"המממ אתה יודע מה, יש בזה משהו. תמצוץ את העקב שלי כמו שצריך!"
"כן גבירתי"
"אולי ננסה את הקטע הזה של השור..."
"מי שהיתה פעם אחת עם שור כבר לא תרצה יותר כלב אף פעם"
"אתה יודע שאתה דפוק אמיתי?"
"כן גבירתי"
"טוב, תביא תשוט נראה כמה חזק השור שלי"
"המממממ כן גבירתי..."

מסתבר שככל שאני מזיין פחות/מאונן פחות אני הולך ומשתפר.
אני כמו ג'ורג' קוסטנזה!
אני כמו ג'ורג'!
אני גו'רג'!

אני ג'ורג'?

נו, לא חשוב. הנקודה היא שכנראה שהזרע שנצבר אצלי מחדד לי את החושים ועושה אותי למכונת עבודה יצירתית ומשומנת. כן, כן, בנות, שמעתן נכון (איזה מילה מצוינת זו "שמעתן" נכון בנות?). ויש לזה גם הסבר מדעי, שימו לב: הזרע שלנו הוא למעשה הצ'י שלנו, משמע האנרגיה שלנו. עכשיו, ברגע שאתה פולט זרע אתה למעשה מבזבז את האנרגיה שלך (ולכן רוצה מייד ללכת לישון...) שאגב היא מוגבלת. לכל אחד יש כמות צ'י מסויימת וברגע שאתה גומר אותה יש מצב שאתה ממש מת. לכן לסינים יש שיטות שונות ומשונות להגיע לאורגזמה בלי לגמור, משהו מאוד מורכב ולא לגמרי ברור אבל ככל הנראה זה מאפשר להם לחיות עד גיל 300 בערך. זו השמועה, עדיין לא הייתי בסין כדי לבדוק את זה.
בכל מקרה, אני כרגע הצ'י יוצא לי מהאוזניים, ממש נשפך.
אני חיית אנרגיה מטורפת.
ולא אני לא חרמן כלל וכלל.
לא חרמן בכלל.
ממש לא.
אפילו לא טיפה.
לא חושב על זה.
זה לא מזיז לי.
יכול להמשיך ככה בלי לזיין או לאונן שנים.
יובלות.
דורות שלמים.
ולא, אני לא סתם מנסה לשכנע את עצמי, זה אמיתי!!!
לא חרמן, לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן,לא חרמן.

שיט, אני ג'ורג...

התקף לב קצר... ונגמר.
אל מול עיני המשתאות ראיתי את הילד שלי צונח ממרומי ידיו של סבא אל הרצפה. כמעט 2 מטר של נפילה חופשית על רצפה קשה כמו אבן. הלב החסיר 20 פעימות. 3 שנים ירדו ממצבת חיי.
הילד אגב בסדר גמור, עשוי כנראה מחומרים בלתי שבירים.
שעות לאחר מכן עוד בדקנו אותו, ומיששנו, והרגשנו, וחיבקנו, ודאגנו, ובחשנו, ונלחצנו.
ואפילו לקחנו אותו לרופאה היום בבוקר.
הילד בסדר גמור. טפו, טפו, חמסה, חמסה, נגעתי באדום.
יש יתרונות כנראה בלגדל סומו קטן, נשמה קטנה שלי. כנראה שהקטע הזה לא יגמר לעולם, נגזר עליך כהורה לחוות את זה שוב ושוב. האושר בא מוקף בעבודה קשה ודאגות אין סופיות. ילדים קטנים, דאגות קטנות, ילדים גדולים, דאגות גדולות. כמה קלישאה - ככה נכון.

אגב, מסתבר שצפייה ב"נולד לרקוד" משפרת את חיי המין שלנו. אלו הדברים הקטנים שלעולם אני לא אוכל לנחש.
שבוע שקט ומאושר לכל.

מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שאני אנטי-תזה למקצוע שאני עובד בו.
כנראה שהיא צודקת...

אני לא אדם של קלישאות, לפחות חושב שאני לא. מסתכל כבר הרבה שנים מהצד על אלו שנורא משתדלים להיראות כמו כוכב רוק/ עיתונאי/ אומן מיוסר/ בדרן/ דוגמן/ סלב/ וואט אבר... ופשוט לא מבין מאיפה יש להם את הכוח להתאמץ כל כך הרבה כדי להיות כאלה.

אז עכשיו יש סערה חדשה בביצה בה אני חי. קוראים לה ולווט אנדרגראונד.
זו מישהי עם איזה בלוג שכותבת על הברנז'ה בה אני חי, או ליתר דיוק מנסה לבקר את הברנז'ה.
והביצה כמרקחה.
סביר להניח שאין כאן יותר מדי אנשים שקשורים לנושא (לפחות אני בונה על זה) אבל סתם אם בא לכם לתת הצצה - [url]http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=201536[/url
ושמעתי, וקראתי וואללה - משעמם תחת!
הבחורה מבקרת את המבקרים שמבקרים את תוכניות הטלוויזיה בעיתון - היש דבר מיובש מזה בעולם כולו? היא מוצאת י' חסרה בכתבה בעמוד 23 של ידיעות - פשש ממש אייטם.
באמת שניסיתי להבין על מה העניין ולא הצלחתי. על כל נוד שהיא מפליצה יש 40 תגובות, כל אחת יותר מתחכמת/שנונה/נסתרת מהקודמת.
למי אכפת?

אני זוכר שהעורך הראשי של אחד מאתרי האינטרנט בארץ אמר לי שאני חייב לפתוח בלוג (זה היה אחרי הרצאה של חצי שעה על מה זה בלוג ואיזה שלאגר מטורף זה). חייכתי ואמרתי לו שיש לי. הוא אמר "אני מקווה שאצלנו?" ואני עניתי - כנראה שלעולם לא תדע...

עכשיו השאלה האמיתית בכל הסיפור הזה היא האם אני גם אנטי-תזה של עבד? הממממ...