תראו, שור מדבר!

ג'ו הוא חבר טוב שלי כבר אממממ פשששש (מחשבת...) יותר מעשרים שנה! ובשבוע שעבר הוא הצליח להפתיע אותי לגמרי. נפגשנו בבית קפה בשישי בבוקר, פעם ראשונה אחרי המון זמן כי הוא היה בחו"ל איזה שנה. והוא סיפר לי שהוא עובד על דיסק. מוזיקה. הוא כותב, מלחין ושר!
פאוזה - קצת על האיש - מדובר בבחור שחור, גדול וחסון, בתור ילד הייתי מסתובב איתו כדי שהערסים לא ירביצו לי. במשך המון שנים הוא היה בצבא, ביטחוניסט כזה רציני, קצין וכאלה, וגם אחרי שהשתחרר המשיך לעבוד בזמן הלימודים בשירות הבטחון. לא ממש הטיפוס שהיית מצפה שיתפוס גיטרה ליד המדורה וילהיב את כולם בשירת טומבלליקה. ובכל זאת...
בקיצור השמיע לי 2 שירים, אחלה שירים. אחד קצת מדכא כזה, על איזה פעולה ביחידה שלו שנהרגו בה 3 לוחמים. כנראה שדרך המוזיקה הוא מנסה להתמודד קצת עם כל מה שעבר עליו שם.
מה שהוביל אותי לחשוב היום בבוקר שוב על הסיפור ההוא שלי. חשבתי לפרוק אותו כאן, אולי זה יעזור באיזו שהיא צורה לחרא הזה לצאת מהמערכת.
עברו כבר כמה שנים טובות מאז (ממש אין לי כוח לחשב, חמש או שש...) ממש אחרי פרוץ הבלאגן האחרון בשטחים. תקעו לנו 40 יום מילואים במוצר שיושב מעל מחסום ארז, שמחה וצהלה.
בכל בוקר היו מגיעים כמה אוטובוסים עם ילדים, פורקים לפני המוצב ומתחילים לעשות בלאגן. איתם היו מגיעים הצלמים, האמבולנסים, כל מה שצריך. אנחנו היינו מעליהם במוצב, משגיחים שהם לא עוברים את הגבול. פה ושם היינו יורים, או באוויר או לעבר כאלה שהתקדמו יותר מדי פנימה, לרגליים. בכל יריייה (גם אם זה היה באוויר) מייד היו תופסים איזה ילד ובהתלהבות לעיני המצלמות מכניסים אותו לאמבולנס. בחלק גדול מהמקרים האמבלונס היה נעצר 30 מטר משם ופורק את הילד.
בכל הבלאגן הזה הצלחנו לאתר את מנהיג או שמא נאמר אמרגן האירוע. זה היה נער בן 18 בערך, עם כפיה אדומה שהסתובב בינהם וחילק הוראות.
אני הסתובבתי עם כדורי גומי בנשק ובדקתי רוב הזמן מה הוא עושה. לפתע קלטתי אותו עוזב את ההמון, תופס בקבוק תבערה ורץ לכיוון הסככה הגדולה מתחת למוצב שלנו. עברתי לצד השני של התעלה וחיכיתי לראות אם הוא יצא. לפתע קלטתי אותו יוצא עם הבקבוק הבוער ביד.
היינו שנינו אחד מול השני. אני במרומי המוצב בתוך התעלה, הוא כ-15 מ' ממני למטה עם הבקבוק ביד.
הכנסתי אותו בין כוונות. חיכיתי.
לשבריר שנייה מבטינו הצטלבו.
בליבי התחננתי "אל תזרוק, אל תזרוק..." - הוא זרק!
האצבע שלי ליטפה את ההדק, הוא נפל.
הבקבוק נפל ממש לידי והדליק את רשת ההסוואה. תוך שניות הגיע מטף וכיבו את הדלקה.
שני חברה תפסו את הנער וגררו אותו פנימה אל הסככה ומשם לאמבולנס שפרץ בדהרה עם צ'קלקות וכל החגיגה. המ"פ שלי הופיע לידי קורן מאושר "בירה עלי" הודיע לי כולו זחוח "סוף סוף הפלנו את החרא הזה"
בערב הגיעו הידיעות מהצד השני, טענו שהנער מת.
קשה לדעת אם שיקרו או שדיווחו אמת. לא ממש משנה לי. אני יודע שפגעתי בו, ממרחק כזה גומי קטלני בדיוק כמו כדור רגיל. יש מצב שהרגתי אותו. מבחינתי לפחות - לקחתי חיים.
המבט שלו עדיין חוזר אלי לפעמים, הסיטואציה המטופשת הזו שנקלעתי אליה, שנקלענו אליה שנינו. הבחירה היתה שלו, התגובה היתה שלי.
במהלך השירות הצבאי שלי הייתי בהרבה מצבים דומים אך מעולם לא ממש הרגתי מישהו, לא ככה. לא יעזור, משהו בפנים מת לך יחד איתו. אני מתאר לעצמי שלג'ו יש סיפורים כאלה בכמויות עצומות, את רובם הוא וודאי לא יכול לספר. אנחנו חיים במדינה שחיי אדם בה כבר מזמן קיבלו משמעות שונה, שמוות הוא חלק מהחיים. לכל בחור בן 21 שמשרת בקרבי יש סיפורים כאלו, כל אחד מוצא את עצמו מת קצת מבפנים ואף אחד לא באמת מטפל בזה.
אני יודע שהנער הזה ירדוף אותי כנראה עוד שנים רבות (גם אם הוא חי בריא וזועם אי שם בעזה). עוד רוח רפאים בארון השלדים הפרטי והקטן שלי. אני נלחץ מלחשוב על גודל הארון שג'ו סוחב מאחוריו.
ולא, זה לא מדכא אותי. כך אני חי שנים, כך כולנו חיים. אבל אם אני חושב על הדברים שגורמים לי לחפש את הקצוות של החיים לפעמים, זה בטח יהיה שם ברשימה...