אחרי המקלחת, ואחרי ששפכתי קצת יוד על הפצע (שורף, שורף, אח, אח, עוד קצת? בטח! שורף, אח, אולי עוד? ברור...) ניסיתי לעשות הילוך איטי למה שקרה. לבדוק כמה נצרב אצלי בראש מתוך זה.
י' שהיה מאחורי טען שראה את הכל בצורה מדוייקת, שהכל היה באשמתי.
אז הנה: הגעתי לירידה, מצד שמאל היו די הרבה אבנים גדולות ומצד ימין סוג של דרדרת. באמצע היתה מין זווית חלקה שבטוח אי אפשר לעבור עליה. החלטתי ללכת על השמאלי ואז תוך כדי נבהלתי קצת מהגודל של האבנים וחתכתי ימינה - זו היתה הטעות! האופניים ברחו ימינה מדי ו... אממממ... סוג של באלק אאוט ולופ אווירי מרשים ואני על הרצפה. וזה בדיוק הקטע שמשגע אותי. הגוף תפקד פרפקט, הידיים בלמו, הרגליים השתחררו מהקליטים (הנעליים מחוברות לפדלים ולא, זה לא טריוויאלי להשתחרר מהם!) נפלתי ממש יפה, חתך קטן בברך וזהו!
אז הגוף יודע את העבודה, אבל הראש? איפה הוא נמצא בכמה שניות האלו? למה אני לא זוכר אותן?
מוזר כל כך.
יכול להיות שהמוח פשוט משגר כל כך הרבה הוראות מהירות לגוף שלא נשאר לו זמן לעכל מה קורה סביבו?
אינסטינקטים זה משהו שלא חושבים עליו לא?
מוזר.
הגוף שלנו זו ממש מכונה מוזרה.
בטח יש לזה איזו משמעות פילוסופית עמוקה אבל מה לי ולעומק?
בעיקרון תכננתי גם לכתוב על הסשן שהיה אחרי זה בצהריים אבל אין לי זמן, אז רק בקצרה: היא קשרה את עצמה לכיסא, לבושה בחצאית לבנה גופיה שחורה ומגפיים. עצמה לעצמה את העיניים, קשרה את הידיים מאחורי הגב ואת הרגליים לרגלי הכיסא. ככה היא חיכתה לי בחדר. קורים דברים מרתקים במשפחת השור רבותי, ועוד ימשיכו ויקרו...
ולא אני לא מתחלף ואני לא לוקח שפחות, בנות - עיזבו אותי במנוחה כבר!
חייב לעבוד קצת...
לפני 18 שנים. 29 במאי 2006 בשעה 7:50