פתאום חששתי שאנשים ממש קוראים את הבלוג הזה.
אז דבר ראשון שיניתי את הכותרת למעלה כדי להבריח קוראים נוספים. ואז בדקתי כמה צופים בי וגיליתי שממש מעט. ואז קצת נרגעתי.
אגב סקופ, אני מחזיק בלוג נוסף בו אני כותב בלי הכרה ממש. הבלוג הזה נמצא אצלי בראש, ושם נמצאים הפוסטים הטובים ביותר, במקום בו אני בטוח שאף אחד לא קורא!
עכשיו, אני קלטתי שכמו בכל דבר, גם בבלוגים יש רייטינג. אנשים מקדמים את הבלוגים שלהם בכל פינה כי הם רוצים להשיג רייטינג גבוה. שונא רייטינג. ושלא תהיה פה טעות, אין לי בעיה להפוך את הבלוג הזה לפצצת רייטינג מטורפת, בסופו של היום זה מה שאני יודע לעשות ועל זה משלמים לי לא מעט כסף, אבל אז נראה לי שלא יהיה בזה טעם. כי אז אני אמצא את עצמי כותב דברים למען קהל הקוראים העצום ולא למען עצמי, שזה לפחות הקטע שלי פה.
ולכן בקשה אישית מלב אל לב – אל תקראו יותר את הבלוג שלי.
תודה.
לא זה לא הפוך על הפוך – זה אמיתי!
בחיי, נו.
כן, אני יודע שאני דפוק. אפילו לא מזמן נתתי את הכתב יד שלי לגרפולוגית כדי שתאשר לי את זה סופית. היא דווקא לא אמרה את זה. מה שכן אמרה כל מיני דברים אחרים כמו למשל שאני מאוד פרקטי ויעיל שזה נובע מזה שאני עצלן. אני רוצה לגמור דברים מהר מהר, שונא חוזר יעילות וזיוני מוח. תמציתי. וזה האמת נכון נורא.
שונא מריחות זמן. בכלל שונא דברים חסרי תועלת כמו למשל שיחות טלפון של נשים – זה גומר אותי! אני מקשיב לפעמים לשיחות של זוגתי שתחיה ובא לי למות.
והנה עוד כמה דברים שאני שונא:
שונא טיפשים שחושבים שהם חכמים (הנה אני למשל טמבל ומודה בזה!)
שונא אנשים יהירים ולא משנה מי הם, כמה הם מוכשרים או יפים או עשירים.
שונא רייטינג (ואוו דה ז'וו) ולאו דווקא בגלל הדבר עצמו אלא בגלל תופעות הלוואי שלו.
שונא קוקוס
שונא מריחות זמן
שונא אנשים עם ריח רע מהפה
שונא פינצ'רים
שונא פוסטים ארוכים מדי וחסרי פאנץ' (זה נכון גם לגבי ספרים, סרטים וארוחות ערב)
שונא שקוראים את הבלוג שלי
אהההה, וכן – שונא גם שמגיבים עליו!
לפני 18 שנים. 11 במאי 2006 בשעה 13:56