אתמול בלילה היו לי מחשבות דיכאוניות.
הייתי בפגישה באשדוד וכל הדרך חזרה פינטזתי עליה. הייתי חרמן ברמות קשות. תכננתי הכל, מה אני יעשה, מה היא תלבש (ליתר דיוק מה אני אלביש אותה...) ואיך אני אדליק נרות, ואביא מוזיקה, בקיצור - היה מתוכנן פיקס! והגעתי הביתה ומצאתי אותה על הספה טיפה מנומנמת. ושאלתי אותה אם היא בעניין כי יש לי תוכניות, והיא חייכה ואמרה שכן. והתקלחתי, והתגלחתי, וחזרתי לסלון כדי לגלות שהיא נרדמה על הספה.
דיכאון.
שלא נאמר דיכאון אטומי.
היא ישנה עלי קצת ואז במרמור רב גררתי אותה אל המיטה וחזרתי לבהות במשחק.
אהההה אגב, הפסדנו, גם זה לא היה משמח במיוחד.
בסוף מצאתי את עצמי מטייל עם הכלב באמצע הלילה מלא במחשבות דיכאוניות:
על זה שכבר לא מעניין אותה הסקס שלנו,
שהכל שגרתי ואותו הדבר,
ולמה אנחנו בכלל צריכים את הסקס הזה?
ולמה בכלל כל החיים האלה?
למה אני עובד כל כך קשה? בשביל מי? בשביל מה?
ומה אני צריך את כל החיים האלה?
והחובות... והמשכנתא... והילדים... והכביסה הזאת שאף פעם לא נגמרת...
יצא שהלכתי לישון אובדני ביותר.
ובבוקר הזעתי חלק גדול מהתסכול ברכיבה.
אז אני קצת פחות אובדני עכשיו ובדיוק שואל את עצמי האם זה לגיטימי לעשות סקס בערב יום הזכרון. אולי נעשה משהו לזכר הנופלים, או אולי איזה סשן לזכר השבויים... להירגע... מוש, להירגע... הויסה!
חג עצמאות שמייח לכל.
לפני 18 שנים. 1 במאי 2006 בשעה 13:50