שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

תראו, שור מדבר!

החלפתי כותרת לבלוג. התוכן לעומת זאת נשאר גרוע באותה מידה.
לפני 18 שנים. 8 בפברואר 2006 בשעה 7:46

מדהים כמה טלטלות בן אדם יכול לעבור ביום אחד!
זה מתחיל בבוקר שטוף שמש בו אני מבלה בשנקין, קונה מתנות ליום ההולדת של אהובתי ונהנה מכל רגע.
זה ממשיך במשבר מטופש להפליא וחסר כל פורפורציה שמתרחש כל שעות הצהריים ומכעיס אותי עד לשורשי השערות - ואגב אני אדם שממש, אבל ממש, קשה להוציא משלוותו.
זה ממשיך במצגת גאונית ומשובחת אחרי הצהריים שקוצרת תשואות מרשימות ושמחה רבה.
ממשיך בשיחות קשות אל תוך הערב.
נגמר בחיבוק - תודה לאל שיש לי אותך!

והיום התחיל עם כאב בטן, קריז, ראש מלא ברעיונות, דעות, כעס, ילדה עם התקף רגשנות לא ברור, ורצון אחד עז יותר מהכל - שיגמר היום הזה כבר כי מחר אנחנו נוסעים לאילת לחגוג לה יום הולדת.
רק שנינו. 3 ימים. אווףףףף כמה שאני מחכה לזה.

המתנות כבר מוכנות.
נשארו לי עוד 13 ברכות לכתוב.
סופ"ש נפלא לי.

לפני 18 שנים. 2 בפברואר 2006 בשעה 7:31

והיה שווה לחכות!!!

תובנת היום ממשנתו של השור: אין טעם לכתוב תובנות בבלוג, אף אחד בכל מקרה לא קורא אותן.

יום חמישי משובח.

לפני 18 שנים. 1 בפברואר 2006 בשעה 8:08

אני מדליק לה סיגריה ואז עוד אחת לעצמי.
אני מעריך שסביבנו יש לפחות מאה וחמישים איש, צפופים כמו סרדינים.
היא יושבת לה על הכיסא, כולם מסביב עומדים אבל היא יושבת. מלכה אמיתית.
אני עומד לידה, קצת מתחכך בקהל, קצת אומר שלום פה ושם, מקשקש.
לפתע אני מרגיש את המגף שלה מתחכך לי ברגל. אני מביט בה בשאלה "מה?", "כלום" היא מחייכת וממשיכה לחכך. היא לא רואה אף אחד ממטר שם, מביטה בי ומחככת את המגף שלה מעלה מעלה.

אני סורק את המתחם, דוגמניות, בחורות מדהימות, כולן לבושות טיפ טופ, עקבים, מגפיים, מיני, ציצים לכל עבר. ואז אני מביט עליה שוב... ומחייך.
חצי מטר ממני צוות של גיא פינס מראיין כל מיני הוז אנד הוז, סלבים פה, שמפניה שם, עשן סיגריות, דוחק מטורף ו... היא - המלכה שלי, האהובה שלי, כוכבת הערב.

די מהר אנחנו חותכים משם, הולכים עם חבר לשתות קפה ליד. נוסעים הביתה כדי לשחרר את הביביסיטר ו... הולכים לישון. נו סקס טונייט, ככה היא החליטה.

תובנה חדשה מבית השור: מי שהולך לישון חרמן מתעורר עירני במיוחד בבוקר.

יום נפלא :)

לפני 18 שנים. 29 בינואר 2006 בשעה 9:35

יום חמישי בלילה, אני לבד במכונית בדרך הביתה. בניסיונות נואשים להישאר ער אני מעביר תחנות ברדיו ונופל על תכנית לילית מוזרה. מדברת שם בחורה שטוענת שהיא גם שפחת מין וגם מלכת מין. מעלים מאזינים מטופשים על הקו ומדברים איתם.
היא מספרת חוויות, היא כבר ניסתה הכל, עשתה הכל, היא בת 25 ומזדיינת כמו משוגעת, איזה כיף נכון?
היא אוהבת להשתין על העבדים שלה והיא אוהבת שמושכים לה בשיער, איזה כיף נכון?
ואני מנסה להבין למה כל זה לא מדבר אלי. פתאום הייתה לי בראש מין תחושה שהדרך היחידה שהצלחתי להגדיר אותה הייתה – "זילות הבדס"מ".
לא יודע למה אבל תמיד ראיתי בבדס"מ משהו אינטליגנטי. משהו שדורש איפוק, דורש יצירתיות, דורש אומץ. אני אוהב את מעטה החשאיות שיש על זה, אוהב להיות שונה מכולם, טוב מכולם.

ולפתוח רדיו ולשמוע מישהי שמפיצה את משנתה המטופשת על בדס"מ עושה בעיני זילות לאהבה שלי. מה גם שהיה די ברור שהיא לא באמת מבינה מה זה בדס"מ, לפחות לא כמו שאני מבין את זה.
מצד שני יש גם מצב שאני סתם מתפלצן. כאילו מה? כולה מדובר בסקס וקצת משחקים ואלימות, וקשירות והצלפות, כולה קצת סאדו מאזו לא?

אז זהו שלא!

מדובר בחוויה שחלק ממנה הוא נפשי, מדובר בסיטואציות שעלולות להיות מסוכנות הן לגוף והן לנפש, מדובר בהבנה ויכולת קריאה של שפת גוף ורגשות של הצד השני, מדובר במשהו שמצריך חשיבה ושכל!

וגם לא בא לי שכל העולם יחליט עכשיו שבא לו לקשור ולהיקשר, להצליף ולהשפיל. לא בא לי. שלי! תלכו מפה... קישטה... גם את ילדונת מתלהבת שמדברת ברדיו... ברררעע




לפני 18 שנים. 10 בינואר 2006 בשעה 16:16

כתבתי בלוג ארוך ומעיק ומחקתי את כולו. יותר עדיף ככה.

להלן השורה התחתונה שלו: אנשים, יהיה טוב, תהיו אופטימיים!

להלן ברכת השור שתבוא על ראשכם בכל אשר תהיו: מאוכזבי אהבה, מאוכזבי החיים, מבולבלים, כועסים, מרירים וכיוצא בהללו. יש חצי כוס מלאה, ואגב, אם היא מלאה במשהו טוב כמו וודקה אז אני אומר פשוט שתו אותה - אחרי זה כבר לא יעניין אתכם החצי השני.


וכן, זה נכתב אישית לך, וגם כללית לכל השאר!


הטמבל אמר את דברו, הטמבל יכול ללכת הביתה כי באמת כבר מאוחר ועוד צריך למצוא הפתעה לילדה שהבטיחה לעצמה הפתעה היום בבוקר שלא נדבר על זה שאולי היום סוף סוף אני אחלץ איזה סשן קטן כי כבר מזמן לא סושנתי וזה גורם לי לעשות כל מיני שטויות כמו לכתוב בלוגים חסרי ערך ומשפטים באורך של קילומטר וחצי בלי חצי פסיק בתוכם.
הרבה בנים זכרים.

לפני 18 שנים. 12 בדצמבר 2005 בשעה 8:21

מתעורר בי שוב הצורך לכתוב. המון זמן כבר לא הרגשתי אותו.
כמו גור קטן וחמים שרובץ בתוכי ולפתע מתחיל להמתח ולהתעורר. ישן הרבה זמן הקטן.
ואז אני שוב מתחיל לחשוב אולי לחזור אליו, לספר שלי.

דז'ה וו

שעת ערב מאוחרת. צימר בראש פינה. אני יושב על המרפסת הקטנה בחוץ, לפני הלפטופ.
מוזג לעצמי את קצת מהגמלא קברנה המעולה הזה, מדליק לי סיגריה וזורק את העשן המטונף אל האוויר הצח והקריר. מביט על המסך, מחייך, מרוצה. כך אני צריך לחיות.
שלושה ימים ביליתי שם, לבד. רק אני והמחשב. כמעט ולא דיברתי, שעות ארוכות בהן חילצתי את כל מה שישב לי בראש תקופה ארוכה. כתבתי וכתבתי. כמה פורקן.
היו איתי קצת קרקרים, בקבוק יין ו3 ג'וינטים שחבר טוב הכין לי כצידה לדרך. היה בזה משהו כל כך מרגיע, כל כך מחמם, כל כך נכון. (חוץ מחשש מסויים שקתי בייטס תזנק עלי מאיזה שיח, תקשור אותי למיטה ותשבור לי את הרגליים.)

ואחרי שחזרתי עוד המשכתי לכתוב קצת... ודעכתי.

ועברו מאז יותר משלוש שנים. ורק עכשיו הגור הקטן מתחיל להתמתח.
אולי הוא סתם יתהפך לצד שני ויחזור לישון.
נחכה ונראה.

לפני 18 שנים. 11 בדצמבר 2005 בשעה 7:36

ביום שישי היא עשתה לי את סשן השנה!

אממממ ו..... החלטתי לשמור את זה לעצמי.

שבוע מלא גילויים חדשים לכולם :)

לפני 18 שנים. 6 בדצמבר 2005 בשעה 8:58

מה הסיפור עם החרמנות הזאת? שמישהו יסביר לי כבר...

כאילו מה הקטע, כל חיינו נגזר עלינו לרצות לזיין?
שיגעון גדלות יש לאיבר הזה, אני אומר לכם. כולה זרבובית קטנה שתקועה שם למטה ורק מנסה להשתלט על כל החלקים האחרים. קחו למשל את הרגליים, איבר הרבה יותר שימושי נכון? ולא עושה מזה רעש. צריך ללכת – הולכים. צריך לעמוד – עומדים. לא תמצאו את הרגליים עושות מה שבא להן, רואות בחורה יפה ופתאום מחליטות לעמוד, לרדוף אחריה, להיכנס לתוכה... לא.
ובטח ובטח שהן לא מנסות להתחרות במוח, או להשתלט עליו, די ברור להן מי מוביל פה את כל העסק הזה שנקרא גוף.
אבל הזין... לא! הוא ינהל כאן את העניינים, מויישה גרוייס.
(שעורי יידיש ניתן להזמין בהודעות פרטיות בין שתיים לארבע. תודה)

אבל יותר מהכל אני לא מצליח להבין את היצר הזה. את הצורך הלא ברור הזה להשפריץ כל הזמן... ולהשפריץ... ולהשפריץ...
אצל נשים הבנתי שזה אחרת. החרמנות שונה, האורגזמות שונות. שמעתי כל כך הרבה על המעגלים, ועל אורגזמות משולשות, מרובעות, ושיאים, וגבהים, ופרבולות, ופרבולות הפוכות, והגניחות, והאנחות...
אצלנו זה סתם. שתדעו לכן בנות. גבר שגונח, עושה את זה סתם כי לא נעים לו והוא רוצה שתדעי שגם הוא שם. מבחינתנו, זה שפריץ וגמרנו.
אז אם זה באמת כזו שטות, למה אנחנו תמיד חרמנים? למה???
אפילו בגיל מתקדם כשהוא כבר לא עומד מי יודע מה, אנחנו ניקח ויאגרה רק כדי להעמיד אותו יותר, כדי שנוכל להמשיך ולהשפריץ... סתם... בחיי סתם...

גבר זה באמת ייצור עלוב.
טיפש ועלוב.
למעשה טיפש עלוב ובהמתי (כאן כמובן כבר מדובר עלי ספציפית)
אלוהים יודע מה אתן מוצאות בנו...

מעניין אם מסורסים גם מתחרמנים...

לפני 18 שנים. 4 בדצמבר 2005 בשעה 8:46

"מה אתה אומר?"
"שוות" אני ממלמל בנסיון נואש להישמע אדיש.
המוכר בוחן אותי, מקטלג אותי כגבר הטיפוסי שאין לו משמעות ברכישה ומתחיל במסע השכנוע המאוד אובייקטיבי שלו...
"הן מדהימות עליך. גם אלגנטיות וגם יום יומיות, הולכות נהדר עם ג'ינס או חצאית. באמת... פשוט הורסות..."
היא צועדת הלוך ושוב מול המראה. מקפלת את הג'ינס עד למעלה. המגפיים חובקים את רגליה גבוה גבוה. שחורים, בוהקים. שפיץ חד וארוך (כואב!) עקבי סטילטו מושלמים (כואב!!) שילוב מעניין של עור וחומר סינטטי כלשהו, אין ריץ' רץ'.
היא נעמדת מולי, לולא המוכר הקרצייה כנראה שהייתי משתטח לרגליה ומתחיל ללקק.
היא מרוצה מעצמה. אני בוהה במגפיים.
משחרר את המוח לשטף של פנטזיות: היא דורכת עלי, נועצת את העקבים בכל חלקי גופי, מכניסה אותם לפי, מועכת לי את הפנים, את החזה, את הביצים. אני לרגליה מלקק אותם, מבריק את השפיץ שמדי פעם בועט בי לדרבון. היא יושבת עלי הפוכה, משחקת בי עם מגפיה בזמן שאני מענג אותה...
"כמה הם עולים?" אני שואל את המוכר כגבר ממוצע שזה באמת כל מה שמעניין אותו.
"899" הוא עונה בשלווה...
"כמה???"
היא מתיישבת לידי וחולצת אותם.
לא באנו הנה כדי לקנות מגפיים. אנחנו סתם עושים את זה בשביל הכיף. אבל הם באמת מדהימים. היא מחייכת אלי "מה אתה אומר?"
מה אני אומר? אני אומר קחי אותם, קחי אותי, קחי הכל. הן שוות כל מחיר! את הורסת איתם!
בואי נקנה וניסע הביתה, או שנצא לחצר כאן מאחור... אני חם כמו להבה רותחת, אני עוד רגע מתפוצץ כאן באמצע החנות...
"אנחנו נעשה סיבוב ונחשוב על זה" היא מודיעה למוכר.
אנחנו יוצאים חזרה לרחוב.
היא מביטה לתוך עיני. קוראת את הכל בלי שאמרתי מילה.
אנחנו מחייכים
היא אומרת "בוא נלך לשתות קפה באורנה ואלה..."

איך שאנחנו מתיישבים בבית קפה הקרוב (באורנה ואלה לשם שינוי היה מלא) אני מזמין כוס מים...



לפני 18 שנים. 23 בנובמבר 2005 בשעה 6:54

"איך חברות הסלולר גובות מאיתנו כסף על שיחות שאנו כלל לא עונים עליהן?" מכריז גיא זוהר בדרמטיות "זה היה היום שהיה..."
וואי, מעניין... היא אומרת לי ומזדקפת על הספה.
"תראי", אני נותן עוד כמה לחיצות חזקות על כף הרגל שלה, סוחט ממנה כמה אנחות קטנות של הנאה, לוקח את האצבעות הרגל שלה בפי ומדבר תוך כדי יניקה, "את יכולה לגלות כיצד חברות הסלולר גונבות ממך כסף... או שאת יכולה לבוא איתי לחדר ולהגיע לשיאים חדשים של אורגזמה... לבחירתך..." ואני קם ולוקח את כוסות הקפה למטבח.

אני מתגלח לכבודה, היא שונאת שאני שורט.
היא מתלבשת לכבודי, נועלת את המגפיים השחורים המיתולוגיים, אלו שעד יום מותי כנראה יחרמנו אותי.
היא מגרה אותי, דוחפת לי את המגף אל הפנים, אני מתמסר לה, היא מזנקת עלי, מתיישבת לי על הפנים, אני יונק, מלקק, מתרגש, משרת...
היא פוקדת עלי לזיין אותה. ואני... שור צייתן.
והיא עולה... ואני ממריא... ודווקא לקראת הסוף משהו מתפספס לה, הגניחות יורדות...

היא מחבקת אותי אליה.
"רוצה שאני ארד לך שוב?"
"לא"
"למה לא?"
"קיבלתי מה שרציתי..."
"אבל לא גמרת"
"אז מה?"
ולא עוזר מה שאני אומר. ולא עוזר שאני מסביר לה שאני מרגיש שאני לא ממלא את הייעוד שלי, שאני רוצה לשרת אותה, לענג אותה.
היא מתעקשת להיות מאושרת, ובסוף מצליחה לשחרר את התסכולים שלי... באהבה.

ובבוקר בדרך לעבודה אני מחייך לעצמי, מוקף זרים ברכבת שלא מבינים על מה ולמה אני כה זחוח. ושולח לה אס אמ אס מאוהב, מספר לה שאני מת עליה. והיא שולחת לי חזרה שגם היא, ומאחלת לי יום של מחשבות טובות.

אז הנה מחשבה טובה,
אני מאוהב. עדיין.

אם אני זוכר נכון, זה היה מיקי רורק בליבו של אנג'ל שאמר את זה:
"today is wednsday, its anything-can-happend day"
מת על המשפט הזה...