"מה אתה אומר?"
"שוות" אני ממלמל בנסיון נואש להישמע אדיש.
המוכר בוחן אותי, מקטלג אותי כגבר הטיפוסי שאין לו משמעות ברכישה ומתחיל במסע השכנוע המאוד אובייקטיבי שלו...
"הן מדהימות עליך. גם אלגנטיות וגם יום יומיות, הולכות נהדר עם ג'ינס או חצאית. באמת... פשוט הורסות..."
היא צועדת הלוך ושוב מול המראה. מקפלת את הג'ינס עד למעלה. המגפיים חובקים את רגליה גבוה גבוה. שחורים, בוהקים. שפיץ חד וארוך (כואב!) עקבי סטילטו מושלמים (כואב!!) שילוב מעניין של עור וחומר סינטטי כלשהו, אין ריץ' רץ'.
היא נעמדת מולי, לולא המוכר הקרצייה כנראה שהייתי משתטח לרגליה ומתחיל ללקק.
היא מרוצה מעצמה. אני בוהה במגפיים.
משחרר את המוח לשטף של פנטזיות: היא דורכת עלי, נועצת את העקבים בכל חלקי גופי, מכניסה אותם לפי, מועכת לי את הפנים, את החזה, את הביצים. אני לרגליה מלקק אותם, מבריק את השפיץ שמדי פעם בועט בי לדרבון. היא יושבת עלי הפוכה, משחקת בי עם מגפיה בזמן שאני מענג אותה...
"כמה הם עולים?" אני שואל את המוכר כגבר ממוצע שזה באמת כל מה שמעניין אותו.
"899" הוא עונה בשלווה...
"כמה???"
היא מתיישבת לידי וחולצת אותם.
לא באנו הנה כדי לקנות מגפיים. אנחנו סתם עושים את זה בשביל הכיף. אבל הם באמת מדהימים. היא מחייכת אלי "מה אתה אומר?"
מה אני אומר? אני אומר קחי אותם, קחי אותי, קחי הכל. הן שוות כל מחיר! את הורסת איתם!
בואי נקנה וניסע הביתה, או שנצא לחצר כאן מאחור... אני חם כמו להבה רותחת, אני עוד רגע מתפוצץ כאן באמצע החנות...
"אנחנו נעשה סיבוב ונחשוב על זה" היא מודיעה למוכר.
אנחנו יוצאים חזרה לרחוב.
היא מביטה לתוך עיני. קוראת את הכל בלי שאמרתי מילה.
אנחנו מחייכים
היא אומרת "בוא נלך לשתות קפה באורנה ואלה..."
איך שאנחנו מתיישבים בבית קפה הקרוב (באורנה ואלה לשם שינוי היה מלא) אני מזמין כוס מים...
לפני 18 שנים. 4 בדצמבר 2005 בשעה 8:46
