מתעורר בי שוב הצורך לכתוב. המון זמן כבר לא הרגשתי אותו.
כמו גור קטן וחמים שרובץ בתוכי ולפתע מתחיל להמתח ולהתעורר. ישן הרבה זמן הקטן.
ואז אני שוב מתחיל לחשוב אולי לחזור אליו, לספר שלי.
דז'ה וו
שעת ערב מאוחרת. צימר בראש פינה. אני יושב על המרפסת הקטנה בחוץ, לפני הלפטופ.
מוזג לעצמי את קצת מהגמלא קברנה המעולה הזה, מדליק לי סיגריה וזורק את העשן המטונף אל האוויר הצח והקריר. מביט על המסך, מחייך, מרוצה. כך אני צריך לחיות.
שלושה ימים ביליתי שם, לבד. רק אני והמחשב. כמעט ולא דיברתי, שעות ארוכות בהן חילצתי את כל מה שישב לי בראש תקופה ארוכה. כתבתי וכתבתי. כמה פורקן.
היו איתי קצת קרקרים, בקבוק יין ו3 ג'וינטים שחבר טוב הכין לי כצידה לדרך. היה בזה משהו כל כך מרגיע, כל כך מחמם, כל כך נכון. (חוץ מחשש מסויים שקתי בייטס תזנק עלי מאיזה שיח, תקשור אותי למיטה ותשבור לי את הרגליים.)
ואחרי שחזרתי עוד המשכתי לכתוב קצת... ודעכתי.
ועברו מאז יותר משלוש שנים. ורק עכשיו הגור הקטן מתחיל להתמתח.
אולי הוא סתם יתהפך לצד שני ויחזור לישון.
נחכה ונראה.
לפני 18 שנים. 12 בדצמבר 2005 בשעה 8:21
