תראו, שור מדבר!

מחר יש לה יומולדת.
בגדול חגגנו לה בשישי ואולי אם יהיה לי כוח אני אכתוב על זה גם.
בכל מקרה החלטתי לכתוב לה סיפור יומולדת בהמשכים.
זה הפרק הראשון:


הסיפור של קליאופטרה ומוש לא באמת היה מתוכנן. ע"פ אמות המידה של עולם האגדות בו חיו הם לא היו אמורים להיפגש כלל, לא כל שכן להתאהב. אבל ככה זה באגדות, מסתבר.

קליאפטרה גדלה בארמון. ממש כמו בקלישאות השחוקות ביותר של האגדות. אמא מלכה, אבא מלך, שני אחים נסיכים והיא – הנסיכה הנערצת. אחריה נולדה עוד נסיכה קטנה נוספת אך קליאופטרה נחשבה תמיד כיורשת העתידית למלכה, הבוגרת והאחראית. מעולם לא הרימה את קולה או הענישה איש. המשרתים סביבה העריצו אותה על השקט שלה ועל יופיה הפשוט. היה בה משהו שגרם לאנשים לסור למרותה בלי קשר למעמדה או ליכולתה לפגוע בהם אם רק תרצה. והיא אף פעם לא רצתה.
כילדה נהגה לשחק בחצר עם ילדי המשרתים, עוברי אורח שחלפו בסביבה מעולם לא ידעו כי הילדה המלוכלכת עם העיניים הבורקות היא למעשה נסיכת הממלכה. היא נהגה לצאת יחפה לטייל ביער, לאסוף פרחים ולהביא אותם לחדרה בארמון. "ילדת הפרחים" קרא לה אביה המלך בחיוך והיה פורע את שערותיה באהבה, היא בתמורה הייתה מעניקה לו נשיקה מצלצלת ולוחשת דברי אהבה באוזנו. את בניו הנסיכים גידל המלך בקשיחות ובחכמה, דרש מהם רבות כדי לעמוד בסטנדרטים של נסיכי אגדות מכובדים. אך הנסיכה הייתה נקודת החולשה שלו, היא ידעה להמיס את לבו בקלות ולעולם לא נזף או דרש ממנה דבר.
קליאופטרה גדלה ויפתה. משובת הילדות שלה הפכה לברק נוצץ בעיניה שהוסתר היטב תחת מעטה מלכותי ואצילי. היה למדה ללבוש שמלות פאר, לסרק את שערה הארוך ולאסוף אותו בסיכות מוזהבות. היא ידעה לרקוד היטב, לרכב על סוס ולצייר. בהגיעה לגיל 19, הייתה הנסיכה משאת נפשו של כל נסיך בממלכה.
היה זה יום בהיר ויפה כשפסעה קליאופטרה בקלילות אל הכרכרה שחיכתה לה בחצר הארמון. היא חייכה חיוך זוהר אל הרצל, הרכב שפתח בפניה את דלת הכרכרה והתיישבה לה בפנים. הרצל, שעוד מינקותו העריץ את האדמה עליה דרכה הנסיכה, נפעם כולו מגודל המעמד אשר הונחת עליו, הניף את השוט והסוסים יצאו לדרך. קליאופטרה יצאה לפגוש לראשונה את הנסיך המיועד שביקש את ידה. הוריה יצאו לשם יום לפניה, כפי שנהוג. הם שיגרו אליה שליח אשר בידו אגרת קצרה המאשרת כי הנסיך הוא אכן עלם חמודות כפי שהובטח ורצוי כי תמהר ותצטרף אליהם. היא יצאה לדרכה.
הכרכרה חצתה במהירות את היער הגדול כשקליאופטרה שקועה בהרהורים על אופיו וטיבו של הנסיך אותו היא מיועדת לאהוב. לעולם לא הבינה כיצד דווקא בעולם האגדות הורוד ואופטימי נגזר עליה להתחתן בגיל כה צעיר וללא בחירה אמיתית. בעודה שקועה בהרהורים עצרה לפתע הכרכרה בבת אחת. קליאופטרה הציצה מבעד לחלון וגילתה לתדהמתה את הרצל הנאמן במרכז הדרך וחרבו שלופה בידו. למולו 3 שודדים גדולים ומאיימים. קליאופטרה נזכרה לפתע בסיפורי האימה ששמעה לא פעם על שודדי היער. על אכזריותם וכוחם ועל שנאתם הרבה לאצולת עולם האגדות. הרצל סובב את ראשו והביט בה. "רוצי נסיכה" הוא זעק "אני אלחם בהם, רוצי והצילי את חייך". קליאופטרה ברחה אל היער, כשסובבה ראשה לאחור בפעם האחרונה ראתה כיצד הרצל הנאמן מקפד את חיו למענה תוך שהוא פוצע את האנשים שרצו להזיק לה.
היא רצה.
שמלתה נקרעה מאנשי העצים ונעליה התפרקו במהרה. כשהגיעה לאחר יומיים ארוכים לביתו של מוש בקצה היער הייתה מותשת, מלוכלכת ופרועה.


מוש היה שור כלוא בגוף אדם. (זו אגב מטאפורה כמובן, הוא היה אדם לכל דבר ולא הוטל עליו כישוף כזה או אחר, באגדות מסוג זה חשוב להבהיר את הנקודות האלו.) הוא היה בחור צעיר מגודל מעט, אשר כל חיו עבד קשה ולא התלונן. לא היו לו גינונים מכל סוג שהוא, לא הייתה לו דרך ארץ. הוא מעולם לא למד לרקוד או לשיר, לקרוא או לכתוב. נימוסי שולחן או דרך ארץ לא נכחו בחייו בשום צורה. הוא ניחן בלב זהב גדול וברצון כפייתי לעזור לאחרים, מעולם לא העמיד את עצמו לפני אחרים, תמיד נתן ולעולם ציפה לקבל בחזרה. הוא היה בהמת עבודה טובת לב, טיפש אך אופטימי.
בבוקר בו קליאופטרה הופיעה במפתן דלתו היה מוש בדרכו החוצה. הוא תכנן לצאת לחרוש את חלקת השדה האחרונה שנותרה לו כדי להכין את זריעת התירס. מוש אהב לחרוש. הוא היה מחבר לבהמת המשא שלו את המחרשה הכבדה ויחד היו מציירים תלמים ישרים לאורכו ולרוחבו של השדה במשך יום שלם. בסופו של יום הוא היה חוזר לביתו עייף אך שבע רצון. אותו בוקר לא הגיע מוש אל השדה. בדלתו הופיעה נערה פרועה לבושה שמלה מלוכלכת. הוא פתח את הדלת ומצא אותה שם, היא לא אמרה דבר אלא פשוט פסעה פנימה אל ביתו. הליכתה הייתה אצילית כאילו זה עתה פסעה לנשף מהודר, מוש הביט בה משתאה שעה שצעדה אל תוך חיו כאיילה גאה והתעלפה בכניסה לביתו.

המשך יבוא...