מודעות היא ברכה. מודעות היא קללה.
אני אדם מודע, לכן תמיד קשה לי.
זה קשה כשמבקשים לשקר, זה קשה כמבקשים שתאמין במה שאינך מאמין בו. זה קשה כשאתה מול הראי, כשאתה מביט מהצד על חייך, על מערכות היחסים שלך, על ההתנהגות שלך, על צורתך החיצונית. זה הופך אותך לטוב יותר, ספקן יותר, לא מושלם. אך זה קשה...
ואני מביט מהצד על הלא מודעים:
על הבחורה ברכבת עם השערות בגב שהולכת עם מחשוף ענק מאחור.
על הנבחנים באודישנים של כוכב נולד.
על הבחורה השמנה במעלית עם המכנסיים הצמודים והחולצה הדבוקה לצמיג.
על ההיסטריים שאומרים לי שהם מתפקדים מצוין תחת לחץ.
על הקשישה שמתלבשת כמו נערה בת 18.
על זו עם הפרעת האכילה הפסיכוטית שמסבירה לי שאין לה שום בעיה.
על כל אלה שחיים בלי לדעת.
מביט ומקנא.
כי חוסר מודעות אינה בורות, היא בחירה. היא בחירה שאינה תמיד מודעת, המוח בוחר פשוט לא לדעת שהוא אינו יודע, באופן מוזר הוא יודע לעשות את זה. ואני תקוע עם המודעות הזו שלי, עם ההתעקשות שלי לראות את הפרטים הקטנים ואת המציאות בעיניים אובייקטיביות אמיתיות.
כשהייתי ילד במשרד של אבי הייתה תלויה כרזה קטנה. מסיבות שאינן ברורות לי לגמרי היא נחרטה לי בראש. וכך זה נוסח שם:
מי שלא יודע וחושב שהוא יודע הוא טיפש, התרחק ממנו.
מי שלא יודע ולא יודע שהוא לא יודע הוא ילד, למד אותו.
מי שיודע ולא יודע שהוא יודע הוא ישן, עורר אותו.
מי שיודע ויודע שהוא יודע הוא מנהיג, לך אחריו.
ואני? אני כבר לא יודע...
לפני 17 שנים. 27 במאי 2007 בשעה 9:51