תראו, שור מדבר!

הבלוג שלי בן שלוש וחצי.
חפרתי הרגע קצת בארכיון שלי וקראתי פוסטים ישנים. בכל זאת, שלוש וחצי שנים זו תקופה. יש משהו מעניין בלראות את הדברים מפרספקטיבה של הזמן. איכשהו בלוגים נוטים להתעסק בזוטות הקטנות של החיים, ביום יום. פתאום אחרי שלוש שנים אתה נתקל בזה ומנסה להזכר - מה בדיוק קרה שם?

לעומתם יש רגעים אחרים שאליהם אתה חוזר בשניה.

הפוסט הראשון שכתבתי היה על הניתוח שלה. חזרתי אליו עכשיו. לנקודת הזמן הזו אני חוזר בלי מאמץ בכלל. כמו כפתור שמעביר את הגוף בשניות לרגע הזה. לסטטוס הזה. אין ספק שזו אחת החוויות המעצבות ביותר שעברתי בחיי.
יש ימים שהיא מתקלחת ואני יושב לידה, העיניים שלי נתפסות על הצלקת. הריץ' רץ' שחוצה את בית החזה שלה. רוב הזמן אני לא רואה אותו, הוא כבר חלק ממנה ולא נראה מוזר. רק ברגעים האלה בהם אני עף חזרה לשם, לטיפול נמרץ של שניידר, למחלקה, לסיוט. אחרי זה בדרך כלל אני מחבק אותה כל כך חזק עד שהיא כמעט מתפרקת. היא מחבקת חזרה. האהבה שלה אלי כמעט משתווה לאהבה שלי אליה, מחוברת אלי למקום העמוק ביותר, הכואב ביותר. אומרים שבנות זה תמיד "של האבא". יכול להיות. איכשהו אני תמיד מרגיש שביננו יש משהו שהוא מעבר לזה. הילדה הזאת לקחה אותי למסלול אחר בחיים, היא בנתה אותי. תמיד הרגע הזה מחזיר לי את הדמעות לעיניים, אוף!

מצד שני יש לי פוסטים אחרים באמת מטופשים. כנראה שזה חלק מהעניין. עדיין יש משהו יפה בלחפור קצת לאחור ולראות מה היה "היום לפני שלוש וחצי שנים". לותיקי הבלוגים אני ממליץ בחום...