"בא לי לשחק"
"לא, אנחנו קוראים ספר..."
"אבל לא בא לי, בא לי לשחק"
"לא, אנחנו קוראים ספר"
"אוף..."
"כן, בוביק, החיים קשים. לצערך הרב נפלת על אבא שאוהב ספרים ולא מוכן לוותר לך. בואי נבחר ספר..."
"אוף"
אנחנו בוחרים יחד את הילד הזה הוא אני. הקטן מגיע ובוחר ספר משלו על איזה ארנב. הוא מתעקש שנקרא את הספר שלו ראשון כי הוא עייף ורוצה ללכת לישון. אנחנו עושים את זה.
"את יודעת למה ספרים זה חשוב?"
"כי זה עוזר לנו לקרוא ולחשוב..."
"כי זה פותח בפנינו עולם שלם של דמיון ומחשבות. רוצה דוגמא?"
"כן"
"אני קורא עכשיו ספר על מישהו שיכול לנסוע בזמן"
"מה זה אומר לנסוע בזמן?"
"זה אומר שאם הייתי נוסע בזמן הייתי יכול לפגוש את אמא כשהיא ילדה בת 6, כמוך. או לפגוש את אמא בגיל 15, או לפגוש את עצמי כשאני ילד וזה מה שהוא עושה בספר. פוגש את אשתו כשהיתה ילדה. נכון שזה מעניין?"
"כן" היא צוחקת ומתכרבלת אל תוך בית השחי שלי.
אנחנו קוראים.
הילד הזה הוא אני הוא ספר מדהים.
היכולת לקבץ אינסייטים כל כך נכונים על צורת המחשבה של ילדים ולתמצת אותם לארבע שורות - גאון האטלס הזה.
היא צוחקת מהספר. מוצאת את עצמה בחלק גדול מהסיפורים. מפענחת מילים שהיא כבר יודעת לקרוא. אנחנו מסיימים בשירה של העמוד האחרון (אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר, הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והילד הזה הוא אני.) היא מטפסת לי על הגב ואני עושה לה שק קמח למיטה. הקטן כבר נרדם.
"אבא, אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך בוביק, לילה טוב נסיכה שלי."
ואני זוכר את עצמי בערב לפני השינה במיטה. אף פעם לא הייתי שם לבד, תמיד היו איתי חברים. קראו להם דנידין וטרזן, חסמב"ה והשביעיה הסודית, אמיל והבלשים ושרלוק הולמס. היו לי המון חברים שישנו איתי בלילה. אני לא יודע אם אני אצליח להעביר את רגעי הקסם האלה לילדי, לא יודע אם אצליח לגלות להם את הקסם הקיים בספרים, את הדימיון שהם מפתחים אצלך, את העולמות המופלאים שהם פותחים.
מה שבטוח, אני אנסה כמה שרק אוכל...
לפני 15 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 6:18
